הערב אדבר אתכם
על יציאה מהארון.

ולא במובן המקובל,
לא רק על הארון ה"הומואי".

אני חושבת שלכולנו יש ארונות,

בארון שלכם, אתם אולי אומרים למישהי
בפעם הראשונה שאתם אוהבים אותה.

או מתוודות שאתן בהריון,

או שיש לכם סרטן

או כל שיחה קשה אחרת
שיש לנו בחיים.

הארון הוא בסך הכל
שיחה קשה.

ולמרות שנושאי השיחה הזאת
עשויים להיות מגוונים מאד,

החווייה של ההימצאות בתוך הארון
והיציאה ממנו

היא אוניברסלית.

זה מפחיד,
ואנו שונאים את זה,

ומוכרחים לעשות את זה.

לפני כמה שנים עבדתי
ב"סאות'סייד וולנאט קפה",

(צחוק)

מסעדה מקומית בעיר,

וכשהייתי שם עברתי שלבים
של עצימות לסבית מיליטנטית.

(צחוק)

לא גילחתי את בתי השחי,

ציטטתי שירים של אני דיפרנקו
כמו מזמורי תפילה,

ולפי הרישול של המכנסיים הקצרים שלי

ומתי לאחרונה גילחתי את הראש,

היו בד"כ מתקילים אותי בשאלה --

בד"כ זה היה ילד או ילדה:

"אה... אתה בן או את בת?"

בשולחן היתה משתררת דומיה מעיקה,

הייתי חושקת קצת יותר את הלסתות,

לופתת קצת יותר בזעם
את קנקן הקפה,

האבא היה מסתבך עם העיתון

והאמא היתה יורה מבט מצמית
אל הילד.

אבל אני הייתי שותקת
ורותחת בפנים.

וזה הגיע לשלב שבו בכל פעם
כשהייתי ניגשת לשולחן

שבו ישב ילד בן 3 עד 10,

הייתי נכונה לקרב.

(צחוק)

וזאת הרגשה איומה.

הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה
אומר משהו,

שאכנס לשיחה הקשה הזאת.

אז תוך כמה שבועות
זה קרה שוב:

"אתה בן או את בת?"

הדממה המוכרת.

אבל הפעם הייתי מוכנה.

אני אוציא על השולחן הזה
את כל לימודי הנשיות שלי.

(צחוק)

הכנתי את כל ציטוטי בטי פרידן,

את ציטוטי גלוריה סטיינאם,

אפילו כמה "מונולוגים מהוואגינה",

אז אני לוקחת נשימה עמוקה
ומביטה למטה,

ומחזירה לי משם מבט
ילדה בת 4 בשמלה ורודה.

לא יריבה אמיתית
לדו-קרב פמיניסטי,

אלא רק ילדה עם שאלה:

"אתה בן או את בת?"

אז אני לוקחת עוד נשימה עמוקה,
כורעת ברך לידה ואומרת:

"אני יודעת שזה מבלבל,

"השיער שלי קצר, כמו של בן,
ואני לובשת בגדים של בנים,

"אבל אני בת,

"ואת מכירה את זה שלפעמים
בא לך ללבוש שמלה ורודה,

"ולפעמים - את הפיג'מה הנוחה?

"אז אני יותר בת
מהסוג של פיג'מות נוחות."

(צחוק)

והילדה הזאת מסתכלת לי
ישר בעיניים ואומרת בלי להתבלבל:

"הפיג'מה שלי סגולה עם דגים.

"אפשר לקבל פנקייק, בבקשה?"

(צחוק)

וזה היה הכל. פשוט ככה:

"יופי. את בת.
מה עם הפנקייק?"

(צחוק)

זאת היתה השיחה הקשה
הכי קלה שהיתה לי בחיים.

ומדוע?

כי ילדת הפנקייק ואני
היינו אמיתיות זו עם זו.

אם כן, כרבים מאיתנו,

חייתי כבר במספר ארונות,

ונכון, הקירות שלי היו בד"כ
צבועים בצבעי הקשת.

אבל בפנים, בחושך,

לא רואים את צבעי הקירות.

קיימת רק ההרגשה
של החיים בארון.

אז הארון שלי בעצם
לא שונה משלך,

או שלך,

או שלך.

נכון. אני יכולה לתת לכם
מאה סיבות

למה לי היה יותר קשה מכם
לצאת מהארון,

אבל הנה העניין:

קושי איננו דבר יחסי;
קשה זה קשה.

מי מסוגל לומר לי

שלהסביר למישהו שזה עתה פשטת רגל

קשה יותר מאשר להסביר למישהו
שבגדת בו או בה.

מי יכול להגיד לי
שהיה לו קשה יותר לצאת מהארון

מאשר לומר לבנו בן החמש
שהוא מתגרש.

אין "קשה יותר";
יש רק "קשה".

עלינו להפסיק להשוות
את ה"קשה" שלנו

עם ה"קשה" של כל אחד אחר

כדי שנרגיש טוב או רע יותר
לגבי הארון שלנו,

ופשוט להתנחם בעובדה
שלכולנו יש "קשה".

בשלב כזה או אחר בחיים
כולנו נמצאים באיזה ארון,

וזו אולי הרגשה בטוחה,

או לפחות, בטוחה מאשר השקרים
שבצידה השני של הדלת.

אבל באתי הנה לומר לכם,

שלא משנה ממה עשויים הקירות שלכם,

ארון איננו מקום לחיות בו.

(מחיאות כפיים ותרועות)
תודה

אז מדוע לצאת מארון כלשהו,

לנהל את השיחה הזאת,

מדוע זה כה קשה?

כי זה מלחיץ.

אנו כה מוטרדים מהתגובה של הזולת,

וזה מובן.

האם הוא יתרגז?

האם היא תתעצב?

האם תהיה אכזבה?

נפסיד חבר או חברה? הורה?
אהוב או אהובה?

השיחות האלה גורמות למתח.

אז בואו נתעכב לרגע על המתח.

המתח הוא תגובה טבעית של הגוף.

כשאתם נתקלים במה שנתפש כאיום -

שימו לב: "נתפש כאיום" -

ההיפותלמוס משמיע אזעקה,

והאדרנלין והקורטיזול
מתחילים לשצוף בעורקים.

זהו מוכר כתגובת
"קרב או ברח".

לפעמים תריבו,
לפעמים תברחו,

וזאת תגובה נורמלית לגמרי.

מקורה בתקופה שבה האיום
היה התנפלות של ממותה שעירה.

הבעיה היא,

שלהיפותלמוס שלכם אין שום מושג
אם רודפת אחריכם ממותה שעירה,

אם המחשב שלכם קרס,

אם הופיעו אצלכם המחותנים,

אם אתם עומדים לקפוץ ממטוס,

או אם אתם רוצים
לספר למישהו אהוב

שיש לכם גידול במוח.

ההבדל הוא שממותה שעירה
רודפת אחריכם במשך, נגיד, עשר דקות,

אבל הימנעות מהשיחות הקשות האלה
עלולה לארוך שנים,

והגוף פשוט לא עומד בזה.

חשיפה כרונית לאדרנלין ולקורטיזול
משבשת כמעט כל מערכת בגוף.

ועלולה להוביל לחרדה, דכאון
ומחלת לב, בין היתר.

כשאתם נמנעים משיחות קשות,

כשאתם שומרים בסוד
את האמת אודות עצמכם,

אתם בעצם מחזיקים רימון-יד.

היזכרו בעצמכם לפני 20 שנה.

לי היה זנב-סוס,

שמלה חושפת-כתפיים
ונעלי עקב גבוה.

לא הייתי הלסבית הלוחמנית

שמוכנה להילחם בכל בת ארבע
שנכנסת למסעדה.

(צחוק)

הייתי קפואה מפחד,

צנופה בפינת הארון החשוך שלי,

נאחזת ברימון היד ההומואי שלי

והכי הפחיד אותי להזיז
ולו שריר אחד.

משפחתי, חברי, זרים גמורים -

כל חיי השתדלתי
לא לאכזב אנשים אלה.

ואז הפכתי את כל עולמי על פניו.

בכוונה.

שרפתי את דפי התסריט
שכולנו צייתנו לו תמיד,

אבל אם לא תיפטרו מרימון היד הזה,

הוא יהרוג אתכם.

אחת הפעמים הזכורות ביותר
שבהן השלכתי את רימון היד

היתה בחתונתה של אחותי.

(צחוק)

זאת היתה הפעם הראשונה
שרבים מהנוכחים

ידעו שאני לסבית.

אז כשמילאתי את חובותי כשושבינה,

בשמלתי השחורה ובנעלי העקב,

עברתי בין השולחנות עד שהגעתי
לשולחן של החברים של הורי,

אנשים שהכירו אותי שנים.

ואחרי שיחת-חולין קצרה,

אחת הנשים צעקה:

"אני מתה על נייתן ליין!"

והחלה התחרות מי חבר
טוב יותר של הומואים

"אש, היית פעם ברובע ההומואים?"

"כן, בעצם. יש לנו חברים בסן-פרנסיסקו."

"אף פעם לא היינו שם,

"אבל שמענו שזה 'מאמם'!"

"אש, את מכירה את אנטוניו,
מעצב השיער שלי?

"הוא ממש טוב,
ואף פעם לא אמר שיש לו חברה."

"אש, מה תכנית הטלוויזיה האהובה עליך?

"הכי אהובה שלנו היא 'וויל אנד גרייס',

"את יודעת את מי אנו אוהבים?
את ג'ק.

"אנו הכי אוהבים את ג'ק."

ואז אחת הנשים הסתבכה,

אבל היא רצתה נואשות
להראות לי את תמיכתה

ושהיא לצידי,

אז בסוף היא פלטה,

"לפעמים בעלי לובש חולצות ורודות."

(צחוק)

ובאותו רגע היתה לי ברירה
כמו לכל משליכי הרימונים:

יכולתי לחזור אל החברה שלי
ואל שולחן אוהבי ההומאים שלי,

וללעוג לתגובות שלהם,

לרדת על הסרבול שלהם

ועל אי-יכולתם לקפוץ דרך

חישוקי התקינות הפוליטית ההומואית
שהבאתי איתי,

או להזדהות איתם,

ולהבין שזה היה אולי
אחד הדברים הכי קשים שהם עשו מעודם.

ההתחלה הזאת,

זה שהם ניהלו את השיחה הזאת

היתה היציאה מהארונות שלהם.

נכון. היה קל להראות להם
איפה הם כושלים.

אבל קשה הרבה יותר

לפגוש אותם במקום שלהם,

ולהכיר בכך שהם ניסו,

ומה כבר אפשר לדרוש ממישהו
אם לא לנסות?

אם אתם רוצים להיות אמיתיים עם מישהו,

עליכם להיות מוכנים לכך
שהוא יהיה אמיתי איתכם.

שיחות קשות עדיין אינן
הצד החזק שלי.

שאלו כל מי שיצאתי איתם.

אבל אני משתפרת.

ואני נוהגת לפי
מה שאני אוהבת לכנות

"שלושת עקרונות ילדת הפנקייק."

בבקשה,

ראו את זה דרך משקפיים הומואיים,

אבל זיכרו שמה שנדרש
כדי לצאת מכל ארון

הוא בעקרון אותו הדבר.

מס' 1:

היו אותנטיים,
הסירו את השריון, היו עצמכם.

הילדה במסעדה
לא לבשה שריון,

אבל אני הייתי ערוכה לקרב.

היפותלמוס מטומטם.

אם אתם רוצים שמישהו
יהיה אמיתי איתכם,

עליו לדעת שגם אתם
עלולים לדמם.

מס' 2:

היו ישירים, אימרו את זה,
תלשו את הפלסטר.

אם ברור לך שאת לסבית,

פשוט אימרי את זה.

אם את אומרת להורים שלך
שאת אולי לסבית,

הם ייאחזו בתקווה
שזה אולי ישתנה.

אל תטעי בהם אשליה של תקווה.

(צחוק)

ומס' 3, וחשוב ביותר:

(צחוק)

אל תתנצלי.

את מבטאת את האמת שלך.

לעולם אל תתנצלי על כך.

יש אנשים שאולי ייפגעו.

אז בטח,
התנצלי על מה שעשית.

אבל לעולם אל תתנצלי
על מי שאת.

ונכון, יש אנשים שיתאכזבו.

אבל זה עניינם.

זה לא באחריותך.

מדובר בציפיות שלהם ממך
ולא בציפיות שלך.

זהו הסיפור שלהם,
לא שלך.

הסיפור היחיד שחשוב
הוא זה שאת רוצה לכתוב.

אז כשתמצאו את עצמכם שוב
בארון, בחושך מצריים,

כשאתם לופתים רימון-יד,

זיכרו: כולנו היינו במצב הזה.

ואולי תרגישו נורא לבד,

אבל אינכם לבד.

ברור לנו שזה קשה,
אבל חשוב לנו שתצאו אלינו,

ולא משנה ממה עשויים הקירות שלכם.

כי אני מבטיחה לכם

שיש אחרים שמציצים
מחורי המנעול של ארונותיהם

ומחכים לנפש האמיצה הבאה
שתעז לפתוח לרווחה את הדלת.

אז היו אתם האמיצים

והראו לעולם שאנו
גדולים יותר מהארונות שלנו,

ושהארון איננו מקום
שאדם יכול באמת לחיות בו.

תודה, בולדר,
ערב נעים לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)