במאה ה 13,

ג'ינג'ס ח'אן יצא למשימה
להשתלט על אירו אסייה,

וכבש במהרה מדינות והכניסן
לאימפריה המונגולית המתפשטת שלו.

עם הצבאות העצומים שלו
הוא הפך כמעט בלתי ניתן לעצירה.

אבל, האגדה מספרת שהיה מכשול אחד

שאפילו ח'אן המרשים לא הצליח לעבור:

קיר קרח מתנשא,

שגודל על ידי מקומיים לרוחב מעבר הרים

כדי לעצור את צבאו של קאהן
מלפלוש לטריטוריה שלהם.

אף אחד לא יודע כמה
מדוייק הסטורית הסיפור הזה,

אבל למרבה הפלא, הוא נובע מעובדות:

במשך מאות, ברכסי הרי הקראקוראם וההימלאיה,

אנשים גידלו קרחונים
והשתמשו בגופי הקרח תוצרת בית האלה

כמקורות למי שתיה והשקייה ליבולים שלהם.

אבל לפני שנגיע לתופעה המרתקת הזו,

זה חשוב להבין את ההבדל בין

קרחונים שגדלים בטבע,

ואלה שאנשים יוצרים.

בטבע,

קרחונים דורשים שלושה מצבים כדי לגדול:

שלג, טמפרטורות נמוכות, וזמן.

ראשית, הרבה שלג נופל ומצטבר.

טמפרטורות נמוכות מבטיחות שהשלג הנערם

נשאר במהלך החורף, האביב, הקיץ והסתיו.

במהלך השנים הבאות, העשורים, והמאות,

הלחץ של השלג הנערם

הופך את השכבות לקרח קרחוני דחוס מאוד.

גידול קרחונים באופן מלאכותי,

עם זאת, שונה לגמרי.

במפגש בין שלושה רכסי הרים,

ההימלאיה, קראקורם והינדו כוש,

כמה תרבויות מקומיות האמינו
במשך מאות שקרחונים הם חיים.

ויותר מזה,

שלקרחונים מסויימים יכולים להיות
מגדרים מסויימים כולל זכר ונקבה.

מגדלי קרחונים מקומיים "מרבים" קרחונים
חדשים על ידי איחוד -- או נישואים --

של חלקים של קרח מקרחונים זכריים ונקביים,

ואז מכסים אותם בפחם, קליפת חיטה,
בדים, וענפי ערבה

כך שיוכלו להתרבות.

תחת הכיסוי המגן שלהם,

הקרחונים האלו הופכים לקרחונים פעילים מלאים

שגדלים כל שנה עם נפילת שלג נוספת.

אלה אז משמשים כמקורות מתמשכים של מים

בהם חוואים יכולים להשתמש
כדי להשקות את היבולים.

המנהגים האלו התפשטו לתרבויות אחרות,

שם אנשים יוצרים גרסאות משלהם של קרחונים

ושימוש בהם כדי לפתור אתגרים
מודרניים חמורים בנוגע לאספקת מים.

קחו לדוגמה את לדאק,
אזור מדברי גבוה בצפון הודו.

הוא נמצא בצל הגשם של ההימלאיה

ומקבל בממוצע
פחות מעשרה סנטימטרים של גשם בשנה.

כשקרחונים מקומיים מתכווצים
בגלל שינוי האקלים,

מחסור במים מקומיים גובר.

וכך, אנשים מקומיים החלו לגדל קרחונים משלהם

כביטוח נגד חוסר הוודאות.

הקרחונים האלה מגיעים בשני סוגים:
אופקיים ואנכיים.

קרחונים אופקיים נוצרים
כשחוואים מפנים מי קרחונים

לתעלות וצינורות,

ואז מתעלים אותם לסדרה
של אגנים עשויים אבן ואדמה.

חוואים שולטים באופן עדין
בשחרור מים למאגרים האלה,

מחכים שכל שכבה חדשה תקפא

לפני שהם ממלאים אגנים בגל נוסף.

בתחילת האביב,

הבריכות הקפואות האלו מתחילות להמס,

מספקים לחוואים השקיה לשדותיהם.

אנשים מקומיים יוצרים קרחונים אנכיים
בשימוש במי קרחונים

מקרחונים קיימים גבוה מעל הכפרים שלהם.

מי הקרחונים נכנסים לתעלות
שעוברות במורד הגבעות,

זורמים עד שהם מגיעים לאתר השימוש

שם הם בוקעים מצינור
שמכוון אותם ישר לאוויר.

כשטמפרטורות החורף צונחות,

המים האלה קופאים כשהם מתקשתים מחוץ לצינור,

ולבסוף יוצאים פסל קרח
בגובה 50 מטר שנקרא סטופה,

מעוצב כמו גביע גלידה הפוך.

הצורה ההפוכה הזו מקטינה את גודל
פני השטח שהיא חושפת לשמש

באביב ובקיץ.

מה שמבטיח שקרחון זעיר ימס באיטיות

ויספק מקור מים אמין
כדי לספק ליבולי החקלאי.

השיטות האלו אולי עתיקות,

אבל הן הופכות ליותר רלוונטיות

כששינוי האקלים משפיע על הפלנטה שלנו.

למעשה, אנשים מגדלים עכשיו
קרחונים משלהם בהרבה אזורים מעבר ללדאק.

שוויצריים משתמשים
בשיטות גידול קרחונים מודרניות,

ויצרו סטופה משלהם ב 2016 באלפים השווצריים.

יש תוכניות ליותר מ 100 נוספים
בכפרים בפאקיסטאן,

קזחסטאן, וקירגיסטאן.

אולי יום אחד נהיה מסוגלים
לרתום קרחונים מגודלים משלנו

טוב מספיק כדי לבנות קירות קרח שלמים --

הפעם לא כדי להשאיר אנשים בחוץ,

אלא לאפשר חיים
בכמה מהנופים הכי קשים בפלנטה.