שלום לכולם,
יש לי הכבוד להיות כאן ולדבר אליכם
והנושא שאדבר עליו היום הוא מזל וצדק
והיחס ביניהם.
לפני כמה שנים
תלמיד שלי לשעבר התקשר אלי
כדי לדבר על בתו.
מסתבר שבתו שהיתה בוגרת תיכון
התעניינה ברצינות להירשם לסווארת'מור
ששם לימדתי,
והוא רצה לדעת אם נראה לי שהיא תתקבל.
סווארת'מור הוא בית ספר שקשה מאוד להתקבל אליו.
אז אמרתי, "טוב, ספר לי עליה."
והוא סיפר לי עליה,
איך היו הציונים שלה, הישגיה
במבחן היכולת הלימודית,
הפעילויות החוץ-לימודיות שלה.
וזה פשוט נשמע לי שהיא כוכבת-על,
ילדה ממש מופלאה.
אז אמרתי, "היא נשמעת נהדר.
היא נשמעת בדיוק כמו סוג הסטודנט
שסווארת'מור ישמחו לקבל."
והוא שאל, "טוב, האם זה אומר שהיא תתקבל?
ואני אמרתי, "לא.
פשוט אין מספיק מקומות בשנתון בסווארת'מור
לכל מי שטוב.
אין מספיק מקומות בהרווארד או ייל,
או פרינסטון או סטאנפורד.
אין מספיק מקומות בגוגל או באמזון או באפל.
אין מספיק מקומות בכנס של TED.
יש המון אנשים טובים,
וחלק מהם לא יצליחו להגיע ליעד."
אז הוא אמר, "טוב, מה אנחנו אמורים לעשות?"
ואני אמרתי, "זאת שאלה טובה מאוד."
מה באמת אנחנו אמורים לעשות?
ואני יודע מה מכללות ואוניברסיטאות עשו.
למען ההגינות,
הן כל הזמן שידרגו את הסטנדרטים
כי לא הוגן לקבל אנשים פחות כשירים
ולדחות אנשים יותר כשירים,
אז פשוט המשיכו להעלות
את הסטנדרטים יותר ויותר
עד שהם מספיק גבוהים כדי שאפשר יהיה לקבל
רק את מספר הסטודנטים שניתן להכניס.
וזה גורם להרבה אנשים תחושה
של הפרת הצדק וההגינות,
לאנשים בחברה האמריקאית יש דעות שונות
על המשמעות של צדק תהליכי,
אבל אני חושב שיש דבר אחד
שכולם מסכימים עליו,
שבמערכת צודקת, במערכת הוגנת,
אנשים מקבלים את מה שמגיע להם.
ומה שסיפרתי לסטודנט העבר שלי
זה שכשמדובר בקבלה למכללה,
זה פשוט לא נכון שאנשים מקבלים
את מה שמגיע להם.
אחדים מקבלים את המגיע להם, ואחרים לא,
וזה פשוט מה שקורה.
כשמשדרגים את הדרישות כפי שהמכללות עשו,
הדבר מעורר תחרות מטורפת
בקרב תלמידי התיכון,
כי לא מספיק להיות טוב,
לא מספיק להיות טוב למדיי
צריך להיות יותר טוב מכל האחרים
שגם מנסים להתקבל.
והדבר הזה גרם,
ותרם,
לסוג של מגיפת חרדה ודיכאון
שפשוט מוחצת את בני הנוער שלנו.
אנחנו הורסים דור שלם עם התחרות הזו.
כשחשבתי על זה,
עלתה בדעתי דרך לפתור את הבעיה הזו.
וזה מה שנוכל לעשות:
כשאנשים נרשמים למכללה,
נבדיל בין מועמדים שטובים דיים כדי להצליח
לבין אלה שלא,
ונדחה את אלה שאינם טובים דיים כדי להצליח,
ואז נכניס את שמות כל האחרים לתוך כובע,
ופשוט נבחר אותם באופן אקראי
ונקבל אותם.
במילים אחרות, הקבלה למכללה
תיעשה באמצעות הגרלה,
ואולי נציע משרות בחברות טכנולוגיה
באמצעות הגרלה,
ו -- אלוהים ישמור --
אולי אפילו נחליט מי יוזמן לדבר ב TED
באמצעות הגרלה.
עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון,
הגרלה מעין זו לא תחסל את העוול.
עדיין יהיו רבים שלא יקבלו את המגיע להם.
אבל לפחות זה הוגן.
זה חושף את העוול כפי שהוא,
במקום להעמיד פנים אחרת,
וזה מפוצץ את בלון הלחץ הנורא
שמרחף מעל לראשיהם של תלמידי התיכון שלנו.
אז למה הצעה ממש הגיונית זו --
עם כל הצניעות --
לא זוכה לדיון רציני?
אני חושב שאני יודע למה.
אני חושב שהסיבה היא
שאנחנו שונאים את הרעיון
שדברים ממש חשובים בחיים
יכולים לקרות בגלל מזל או באקראי,
שאיננו שולטים על דברים ממש חשובים בחיינו
אני שונא את הרעיון הזה.
לא פלא שאנשים שונאים את הרעיון הזה,
אבל זו פשוט הדרך שבה דברים קורים.
ראשית, קבלה למכללה היא כבר הגרלה.
ורק מנהלי הקבלה מתיימרים שזה אינו כך.
אז בואו נהיה ישרים בקשר לכך.
ושנית,
אני חושב שלו הערכנו שזו אכן הגרלה,
הדבר היה גורם לנו להכיר
בחשיבותו של מזל טוב
כמעט בכל דבר בחיינו.
קחו אותי לדוגמה.
כמעט כל האירועים המשמעותיים בחיי,
קרו במידה רבה,
כתוצאה ממזל טוב.
כשהייתי בכיתה ז' משפחתי עזבה את ניו יורק
ועברה למחוז ווסטצ'סטר.
ממש בתחילת הלימודים,
פגשתי נערה צעירה ומקסימה
שהפכה להיות חברה שלי,
אח"כ היא הפכה לחברה הכי טובה שלי,
ואז היא הפכה להיות בת הזוג שלי
ואח"כ היא הפכה להיות אשתי.
לשמחתי, היא אשתי עד היום,
מזה 52 שנים.
עשיתי מעט מאוד כדי שזה יקרה,
זה פשוט היה עניין של מזל.
נכנסתי למכללה,
ובסמסטר הראשון שלי נרשמתי
לקורס מבוא לפסיכולוגיה.
אפילו לא ידעתי מה זו פסיכולוגיה,
אבל זה השתלב בלוח הזמנים
שלי וענה על הדרישות שלי,
אז נרשמתי לזה.
ובמזל השיעור הועבר
על ידי מורה, שהיה כוכב-על
במבוא לפסיכולוגיה, אגדה,
בגלל זה הפכתי לסטודנט לפסיכולוגיה.
המשכתי ללימודי תואר שני,
וסיימתי את הלימודים.
חבר שלי שלימד בסווארת'מור החליט
שאינו רוצה יותר להיות מרצה,
ועזב כדי להיכנס לבית הספר לרפואה.
המשרה שלו התפנתה.
הגשתי בקשה וקיבלתי אותה.
המשרה היחידה שאי פעם ביקשתי להתקבל אליה.
הייתי 45 שנים מרצה בסווארת'מור.
מוסד שהשפיע מאוד על עיצוב הקריירה שלי.
ועוד דוגמה אחרונה:
נתתי הרצאה על העבודה שלי בניו יורק,
ומישהו מהקהל ניגש אלי
לאחר ההרצאה,
הציג את עצמו.
ואמר: "שמי כריס.
האם תרצה להעביר הרצאה ב TED?"
ועניתי: "מה זה TED?"
טוב, הוא אמר לי,
ו-TED אז לא היה מה שהוא עכשיו.
אבל במהלך השנים,
ההרצאות שהעברתי ב-TED זכו לצפייה
של מעל 20 מיליון אנשים.
אז המסקנה היא, שאני בר מזל.
אני בר מזל בנישואיי.
אני בר מזל בהשכלתי,
אני בר מזל בקריירה שלי.
ואני בר מזל שקיבלתי במה במשהו כמו TED.
האם הייתי ראוי להצלחה שהיתה לי?
כמובן שאני ראוי להצלחה זו,
ממש כפי שאתם כנראה ראויים להצלחות שלכם.
אבל עוד הרבה אנשים ראויים להצלחות כמו שלנו
שלא זכו להן.
אז האם אנשים זוכים לקבל את מה שמגיע להם?
האם יש צדק בחברה?
ברור שלא.
עבודה קשה ושמירה על הכללים
אינם ערובה לשום דבר.
אם אנחנו מכירים בכך שסוג זה
של עוול הוא בלתי נמנע
ובמרכזיות שיש למזל טוב,
אנו עשויים לשאול את עצמנו
איזו אחריות יש לנו
כלפי אלה שאנו מהללים כגיבורים
בימים אלה של מגיפה
כשמחלה קשה פוקדת את משפחתם
כדי לוודא שיישארו שלמים וחייהם לא ייהרסו
בגלל מחיר התמודדותם עם המחלה?
מה אנו חייבים לאנשים שנאבקים,
שעובדים קשה ופחות בני מזל מאיתנו?
לפני חצי מאה בערך,
הפילוסוף ג'ון רולס כתב ספר שנקרא
"תאוריה של צדק",
ובו הוא הציג מושג שהוא קרא לו
"מסך הבערות."
השאלה שהעלה היתה:
אילו לא ידעת מה הולך להיות מיקומך בחברה,
איזה סוג של חברה היית רוצה ליצור?
ומה שהוא הציע
הוא שכשאיננו יודעים אם מיקומנו בחברה
יהיה בראשה או בתחתיתה,
מה שנרצה זו חברה שמאופיינת בשוויון,
כך שאפילו חסרי המזל
יוכלו לחיות חיים הגונים, מספקים
ובעלי משמעות.
אז אתם, בני המזל והמצליחים
החזירו טובה לקהילות שלכם
ועשו את מה שביכולתכם כדי להבטיח
שאנו מכבדים ודואגים
לאנשים שראויים גם כן להצליח כמונו,
אבל פשוט אינם בני מזל כמונו.
תודה רבה.