אליזבת מורי: "בופ"

כשאני מסתכלת על זה שוב ושוב, אני מרגישה שאני צריכה לחזור ולהתחיל לעבוד על זה שוב. [צוחקת]

אני מחפשת את הקביעה הסופית. יש לי את זה יום אחד ולמחרת אין לי.

אבל, זו הסיבה שכל כך טוב להיות אמן כי אפשר לקבל סיפוק כזה.

הדבר הקשה עם הציורים האלה, זה שאני לא יודעת איך אצליח לפתור אותם.

חשבתי, כשעשיתי את הרישומים לציור הזה, הייתי מאד נרגשת.

הם נראו לי ממש נהדר. ואז הגדלתי את זה,

והאנשים שיצרו את הצורות, שמו אותם יחד, וזה חזר לסטודיו.

ואז ברגע שראיתי את זה, פשוט לא הבנתי איך זה יתחבר יחד.

עוד לפני שנגעתי בזה, רק מהאופן שהצורות עבדו יחד.

וחשבתי לעצמי: "למה התכוונתי?! זה הולך להיות נורא."

וזו היתה דרך ממש ארוכה עם הציור הזה.

הצבעים שחשבתי שאשתמש בהם, לא עבדו בכלל בהתחלה.

אבל זה לא חדש.

הציור כולו היה תהליך כאוב.

בדרך כלל, כשאני מתחילה ממש לשנוא את זה, אז זה מתחיל לזוז לאנשהו.

אבל כאילו צריך להגיע לתהומות האלה בהם

אתה לגמרי שונא את זה ואתה רוצה לקרוע את זה מהקיר, לקרוע לגזרים, ולזרוק את זה החוצה,

כדי להתחיל להכנס לזה. זה מאוד מוזר.

למשל, הצורה העגלגלה הזאת עם עמוד השדרה שעובר דרכה

רציתי משהו שיעבור דרך המרכז, היה צריך משהו באמצע.

זה יצא ממרכז הצורה. היה לימין קו זיגזג בהתחלה.

ואהבתי אותו, ואז יום אחד, באתי לכאן ואמרתי, "לא"

חוט השידרה הפך למין דרך לעבור דרך הצורה, ולתוך הצורה הבאה.

הפתרון חייב להגיע בלי שאף אחד יראה את זה, אפילו לא אני.

אבל אני יודעת שזה שם. אני מרגישה שזה שם.

יש רגע שבו אני מתחילה להרגיש את זה עם הציור הזה. אני חושבת שאני לא אוכל לתאר אותו

אבל אני מרגישה... אני מרגישה אותו כי אני יכולה לעצור.

כשאני מסתכלת על זה, במקום שזה יהיה מין קרב, מין קונפליקט, שאני צריכה לפתור,

אני יכולה להסתכל בזה, בשלווה.

[אסיסטנט 1] . בסדר, תרים את הבלוקים.

[אסיסטנט 2] איפה הבלוקים?

[אסיסטנט 1] סטיב, אתה איש הבלוקים!

[אסיסטנט 1] . לא, לא על הראש של התרנגולת (כולם צוחקים.)

כשזה מרגיש נכון, זה דבר טבעי לגמרי, כשזה מרגיש נכון,

כשאתה מבין שזה באמת מושלם.