באמצע הדוקטורט שלי,

נתקעתי, ללא מוצא.

כל כיוון מחקר שניסיתי

הוביל למבוי סתום.

נראה היה שהנחות היסוד שלי

פשוט לא עובדות יותר.

הרגשתי כמו טייס שטס בערפל,

ואיבדתי כל חוש כיוון.

הפסקתי להתגלח.

לא יכולתי לקום בבוקר.

הרגשתי שאני לא ראוי

לעבור בשערי האוניברסיטה.

כי איפה אני ואיפה איינשטיין או ניוטון,

או כל מדען אחר שעל הישגיו למדתי.

אחרי הכל, במדע,

לומדים רק על התוצאות - 
לא על התהליך שהוביל אליהן.

היה לי ברור, לכן, שאני לא יכול להיות מדען.

למזלי, זכיתי לתמיכה ולעידוד

והצלחתי להתגבר על המשבר,

ובדרך, גיליתי משהו חדש על הטבע.

זו תחושת שלווה מדהימה,

התחושה שאתה האדם היחיד בעולם

שמכיר חוק טבע חדש.

התחלתי מחקר שני כדוקטורנט,

ושוב זה קרה.

שוב נתקעתי, וגם הפעם
הצלחתי להתגבר על המשבר.

וזה עורר אותי לחשוב

שאולי מדובר כאן בדפוס קבוע.

שאלתי את עמיתי הדוקטורנטים,
והם כולם אמרו,

"כן, זה בדיוק מה שקרה לנו,

רק שאף אחד לא הכין אותנו לזה."

כולנו למדנו מדעים כאילו מדובר

בסדרה של צעדים לוגיים
שמובילים ישירות משאלה לתשובה,

אך המחקר המדעי מתנהל בצורה שונה לגמרי.

באותו זמן, למדתי גם משחק,

בסדנת תיאטרון אלתור.

וכך, את היום הקדשתי למחקר בפיזיקה,

ובלילה ביליתי בכיף, 
בצחוק, בריקודים ובשירה,

ובנגינה על הגיטרה שלי.

תיאטרון אלתור,

בדיוק כמו המדע, חותר לעבר הלא נודע.

עליך לבנות את הסצנה 
על הבמה, תוך כדי משחק,

ללא במאי, וללא תסריט,

בלי שיהיה לך שמץ של מושג איזו דמות תגלם,

או מה הדמויות האחרות בהצגה יעשו.

אך, בניגוד למה שקורה במדע,

בתיאטרון אלתור אומרים לך כבר מהיום הראשון

מה יקרה לך ברגע שתעלה על הבמה.

אתה הולך להיכשל, כישלון חרוץ.

אתה הולך להיתקע.

בסדנה למדנו איך להישאר יצירתיים,

גם במצב הזה של אין מוצא.

לדוגמה, היה לנו תרגיל

שבו כולנו עמדנו במעגל,

וכל אחד בתורו היה אמור לרקוד סטפס, 
בצורה מגוחכת במיוחד,

כאשר כל האחרים מוחאים כפיים,

מריעים לו,

ומעודדים אותו על הבמה.

כאשר הפכתי לפרופסור

והיה עלי להנחות את הסטודנטים שלי

בעבודות המחקר שלהם,

נוכחתי לדעת שוב

שאני לא יודע מה עלי לעשות.

למדתי אלפי שעות של פיזיקה,

ביולוגיה, וכימיה,

אבל אף לא שעה אחת, ואף לא דיון אקדמי אחד

הוקדשו לשאלה איך להנחות ואיך להדריך אחרים

ולהתקדם יחד אתם במסע לעבר הלא נודע,

ואיך לעודד אותם להתמיד במסע.

וכאן בא לעזרתי תיאטרון האלתור.

כבר מהיום הראשון אמרתי לסטודנטים שלי

מה יקרה כאשר יתחילו במחקר,

וזה קשור לסכמה המנטלית שלנו

לגבי המחקר ומה שעתיד לקרות במהלכו.

ואם תחשבו על זה, כאשר אנחנו 
מבצעים פעולה כלשהי,

למשל, אם אני רוצה לגעת בלוח הזה,

המוח שלי בונה תחילה סכמה

שצופה איך בדיוק יפעלו השרירים שלי,

וזאת, עוד לפני שאני מתחיל להניע את ידי,

ואם אני נחסם בדרך,

אם הסכמה אינה תואמת את המציאות,

התוצאה היא בלבול ומבוכה,
ובשפה מקצועית, דיסוננס קוגניטיבי.

רצוי, לכן, שהסכמות שלנו יתאמו את המציאות.

אך אם נאמץ את הגישה הרווחת בהוראת המדעים,

ונאמין למה שכתוב בספרי הלימוד,
אנחנו עוד עלולים לחשוב

שהמחקר המדעי מתנהל לפי הסכמה הזו:

אם A היא השאלה,

ו- B היא התשובה,

המחקר המדעי מוביל במסלול ישיר מ- A ל- B.

הבעיה היא שאם ניסוי מדעי לא מצליח,

או אם סטודנט מתייאש לנוכח הכישלון,

הדבר נתפס כמשהו חריג, שלא היה אמור לקרות,

מה שגורם לתחושת מועקה קשה.

ולכן, אני מציג בפני הסטודנטים שלי

סכמה מציאותית יותר.

וזו דוגמה למה שקורה

כאשר העניינים לא מתנהלים לפי הסכמה שלך ...

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

ובכן, אני מציג בפני הסטודנטים שלי
סכמה שונה.

אם A היא השאלה,

ו- B היא התשובה,

תשארו יצירתיים בענן,

אתם יוצאים לדרך,

והניסויים שלכם לא מצליחים, 
ושוב, הניסויים לא מצליחים,

הניסויים לא מצליחים,
ושוב, הניסויים לא מצליחים,

עד שאתם מגיעים לנקודה שבה
אתם מתחילים להתייאש,

ונראה לכם שהנחות היסוד שלכם

פשוט לא עובדות יותר,

כאילו מישהו משך את השטיח מתחת לרגליכם ...

למקום הזה, שבו אתם נמצאים, אני קורא הענן.

אתם יכולים לגשש באפלה בענן

במשך יום, או שבוע, או חודש, או שנה,

או במשך כל הקריירה שלכם.

אבל, לפעמים, אם יש לכם מספיק מזל,

ומספיק תמיכה,

אתם מצליחים לגלות,
על סמך הנתונים שברשותכם,

או, אולי, לפי צורת הענן,

תשובה אפשרית חדשה,

התשובה C, ואתם מחליטים ללכת עליה.

אבל הניסויים שלכם לא מצליחים,
ושוב, הניסויים לא מצליחים,

ובכל זאת, לבסוף אתם מגיעים למטרה,

ואז אתם מפרסמים את התגלית שלכם

במאמר מדעי שכותרתו, מ- A ל- C,

וזו שיטה מצוינת לפרסם את התגלית,

כל עוד אינכם שוכחים מהי הדרך

שהובילה אתכם אליה.

שימו לב, הענן הזה הוא חלק מהותי

של המחקר המדעי, חלק מהותי של המקצוע שלנו,

משום שהענן ניצב על המשמר בגבול.

הוא ניצב על המשמר בגבול

שבין הידוע

לבין הלא נודע,

משום שכדי לגלות משהו חדש באמת,

עליכם לשנות לפחות אחת מהנחות היסוד שלכם,

וזה אומר שבמדע,

אנחנו עושים מעשה הירואי ממש.

בכל יום, אנחנו מנסים להגיע

לגבול שבין הידוע לבין הלא נודע,

ומוצאים את עצמנו בענן.

שימו לב, מיקמתי את B

בתחום של מה שידוע,

משום שהתשובה B הייתה ידועה לנו מראש,

אך, תמיד, התשובה C מעניינת הרבה יותר

וגם חשובה יותר מהתשובה B.

התשובה B נחוצה כדי להתחיל במסע,

אך התשובה C עמוקה הרבה יותר,

וזה מה שמדהים במחקר המדעי.

ומסתבר שהמונח הזה, הענן,

חולל שינוי של ממש בקבוצת המחקר שלי,

וכיום, הסטודנטים שלי באים ואומרים לי,

"אורי, אנחנו בענן,"

ואני אומר להם, "נפלא! 
אתם בוודאי מרגישים אומללים."

(צחוק)

אך זה דווקא משמח אותי,

משום שיכול להיות שאנחנו מתקרבים לגבול

שבין הידוע לבין הלא נודע,

ויש לנו סיכוי לגלות

משהו חדש באמת.

הגישה שלנו השתנתה,

וכיום אנחנו מבינים שהענן

הוא חלק נורמלי מהתהליך, שהוא חיוני לתהליך,

ושלמעשה, הוא החלק היפה שבו.

אנחנו יכולים להצטרף לאגודה להוקרת הענן ...

הענן מאפשר לנו להשתחרר מהתחושה המעיקה

שמשהו לא בסדר אתנו.

וכמנחה, אני יודע מה עלי לעשות,

עלי להעניק לסטודנטים שלי את מלוא התמיכה.

המחקר הפסיכולוגי מראה

שאם אתה חש פחד או ייאוש,

יכולת החשיבה שלך מצטמצמת

לאופני החשיבה הבטוחים והשמרניים ביותר.

ואם אתה רוצה לחקור את השבילים המסוכנים,

שרק הם יכולים להוביל אותך אל מחוץ לענן,

אתה זקוק לתחושות אחרות --

של סולידריות, תמיכה ותקווה --

שנובעות מקשר עם הזולת.

וכך, כמו בתיאטרון האלתור,

גם במדע, הדרך הטובה ביותר היא לצאת יחדיו

למסע לעבר הלא הנודע.

ולאחר שלמדנו דבר או שניים על הענן,

אנחנו יכולים ללמוד מתיאטרון האלתור גם

שיטה אפקטיבית ביותר לניהול דיונים

בתוך הענן.

השיטה מבוססת על העיקרון המרכזי

של תיאטרון האלתור,

כך שגם בנושא זה, תיאטרון האלתור

בא לעזרתי.

מדובר בתגובה "כן, נכון, ו ..."

להצעות שמעלים שחקנים אחרים.

משמעות הדבר היא שאנחנו מקבלים את ההצעה,

ומפתחים אותה 
כשאנחנו עונים "כן, נכון, ו ...."

לדוגמה, אם שחקן אחד אומר,

"תראו, יש כאן שלולית של מים,"

ושחקן אחר אומר,

"לא, זו פשוט הבמה,"

אין יותר מקום לאלתור.

ההצגה מסתיימת, וכולם חשים תסכול.

זו תגובה חוסמת.

אם אינכם עירניים לתקשורת הבין-אישית,

הדיון המדעי עלול להיות רצוף חסימות כאלה.

אך אם התגובה היא "כן, נכון, ו ...,"
יכול להתפתח דיאלוג כזה:

"תראו, יש כאן שלולית של מים,"
"כן, נכון, בואו נקפוץ לתוכה."

"תראו, יש שם לוויתן!
בואו נתפוס אותו בזנב.

הוא מושך אותנו לירח!"

כשאנחנו אומרים "כן, נכון, ו ..." 
אנחנו עוקפים את המבקר הפנימי שלנו.

לכולנו יש מבקר פנימי

שמפקח על מה שאנחנו אומרים,

ומונע מאתנו להצטייר בעיני אחרים כגסי רוח,

או כלא לגמרי שפויים, או כלא מקוריים,

והעולם המדעי רדוף חששות

שמא ייראה לא מקורי.

התגובה "כן, נכון, ו ..." מאפשרת לנו
לעקוף את המבקר הפנימי

ומשחררת את היצירתיות שחבויה בנו,

שעל קיומה לא ידענו אפילו,

ואשר לעתים קרובות, מאירה את הדרך לתשובה

אותה אנחנו מחפשים בענן.

התובנות שרכשנו לגבי הענן

ולגבי התגובה "כן, נכון, ו ..."

הפכו את המעבדה שלי ליצירתית.

נוצרה בה אווירה של הפריה הדדית של רעיונות,

וכך גילינו כמה תגליות מפתיעות

בממשק שבין הפיזיקה והביולוגיה.

לדוגמה, במשך שנה שלמה

ניסינו להבין, לללא הצלחה, כיצד פועלות

הרשתות הביוכימיות המורכבות בתאי גופנו,

ואמרנו לעצמנו, "אנחנו אבודים אי שם בענן,"

אך תוך כדי כך, השתעשנו ברעיונות שונים,

ואז אחד מהסטודנטים שלי, שי שן-אור, אמר,

"בואו נשרטט את זה על פיסת נייר, 
את הרשת הזו."

ובמקום לענות בביטול,

"אבל כבר ניסינו לעשות זאת אינספור פעמים

וראינו שזה לא עובד,"

אמרתי, "כו, נכון, ו ..."

בואו ניקח דף נייר גדול,"

ואז רון מילוא אמר,

"בואו ניקח גיליון נייר גדול ממש,

כזה שבו משתמשים אדריכלים,
ואני יודע היכן להדפיס את הסרטוט."

הדפסנו את סרטוט הרשת, והתבוננו בו,

ואז גילינו את התגלית החשובה ביותר שלנו.

גילינו שהרשת המורכבת הזו בנויה, למעשה,

מכמה דפוסי אינטראקציה פשוטים, 
שחוזרים על עצמם,

בדומה למוטיבים בחלון זכוכית צבעוני.

אנחנו מכנים את הדפוסים האלה 
בשם מוטיבי הרשת.

אלה הם המעגלים האלמנטריים

שעוזרים לנו להבין

את הלוגיקה של תהליך קבלת ההחלטות בתא,

בכל האורגניזמים, וגם בתאי גופנו.

עד מהרה,

התחלתי לקבל הזמנות להרצות על התגלית

בפני אלפי מדענים ברחבי העולם,

אך התובנות לגבי הענן

והתגובה ,כן, נכון, ו ..."

נשארו בתחום המעבדה שלי,

משום שכאמור, במדע, 
אנחנו לא דנים בתהליך,

או בהיבט סובייקטיבי או אמוציונלי כלשהו.

במדע, אנחנו מדברים על התוצאות בלבד.

כך שלא היה מקום לדון בכך בכנסים המדעיים.

זה היה מעשה שאין להעלות על הדעת.

ראיתי מדענים בקבוצות מחקר אחרות שנתקעו,

מבלי שיהיו להם אפילו מילים לתאר

את המצב שאליו נקלעו,

והחשיבה שלהם

הצטמצמה לצורות החשיבה הבטוחות ביותר.

העשייה המדעית שלהם לא הגיעה למיצוי מלא,

והם חשו אומללים.

חשבתי לעצמי, אם כך,

אנסה להפוך את המעבדה שלי 
ליצירתית ככל האפשר,

ואם כולם ינהגו כך,

עם הזמן, תהליך המחקר המדעי

ילך וישתכלל יותר ויותר.

נחשפתי לצורת חשיבה זו 
מזווית ראייה שונה לגמרי

כאשר הלכתי במקרה לשמוע הרצאה של

אוולין פוקס קלר, שדיברה על ההתנסויות שלה

כאשה במדע.

היא פנתה לקהל ושאלה,

"מדוע, בעצם, אנחנו לא מדברים על ההיבטים

הסובייקטיביים והאמוציונליים
של העשייה המדעית?

ובכן, הדבר אינו מקרי. זו שאלה של ערכים."

כידוע, המדע חותר להשיג ידע,

ידע אובייקטיבי ורציונלי.

זה מה שיפה כל כך במדע.

אך יש לנו גם מיתוס תרבותי

שלפיו, העשייה המדעית,

מה שאנחנו עושים יום אחר יום 
כדי להשיג את הידע הזה,

גם העשייה הזו אובייקטיבית ורציונלית,

ממש כמו מיסטר ספוק.

וכאשר אתם מתייגים משהו

כאובייקטיבי ורציונלי,

באופן אוטומטי, הצד השני,

הסובייקטיבי והאמוציונלי,

מתויג כלא מדעי

או כאנטי-מדעי או כמאיים על המדע,

ואנחנו פשוט מתעלמים ממנו.

וכאשר האזנתי לה, מדברת על כך

שלמדע יש תרבות,

הכול התבהר לי לפתע,

משום שאם למדע יש תרבות,

הרי שתרבות ניתנת לשינוי,

ואני יכול להפוך למחולל של שינוי.

אני יכול לפעול כדי לשנות את תרבות המדע
בכל תחום שבו יש בכוחי לפעול.

וכך, כבר בהרצאה הבאה שלי בכנס מדעי,

דיברתי על המחקר המדעי שלי,

ולאחר מכן, דיברתי על חשיבותם של

ההיבטים הסובייקטיביים והאמוציונליים
של העשייה המדעית,

וגם על החשיבות שבדיון בהם.

הסתכלתי על הקהל, ונוכחתי

שדברי נפלו על אוזניים ערלות.

קשה היה לצפות שהם יקלטו את המסר שלי

בהקשר הזה, כשהם מאזינים ברצף לעשר הרצאות,

מלוות במצגות פאואר פוינט, שניתנו בכנס.

ניסיתי שוב ושוב, בכנס אחר כנס,

אך לא הצלחתי להעביר את המסר.

ושוב, מצאתי את עצמי בענן.

אך, לבסוף, הצלחתי למצוא מוצא ולצאת מהענן

כשאני נעזר באלתור ובמוסיקה.

מאז, בכל כנס מדעי שאני מופיע בו,

אני פותח בהרצאה מדעית, ונותן עוד הרצאה,

הרצאה מיוחדת שנקראת "אהבה ופחד במעבדה."

אני מתחיל אותה בשיר שאני שר

על הפחד הגדול ביותר שלנו כמדענים,

הפחד שלמרות המאמצים הרבים והעבודה הקשה,

גם כאשר אנחנו מגלים לבסוף משהו חדש,

מישהו אחר יפרסם את התגלית לפנינו,

מישהו אחר יקדים אותנו ויזכה בסקופ,

וכאשר אתה מפסיד סקופ, התחושה איומה.

החשש הזה מונע מאתנו
לשוחח בפתיחות זה עם זה,

וזה בהחלט לא נעים,

משום שכמדענים, אנחנו אמורים לחלוק רעיונות

וללמוד איש מרעהו.

ולכן אני מבצע שיר בלוז,

ש ... - (מחיאות כפיים) -

שנקרא "שוב הפסדתי סקופ,"

ואני מבקש ממאזיני להיות זמרי הגיבוי שלי,

ולשיר את המילים, "סקופ, סקופ."

זה נשמע כך: "סקופ, סקופ!"

כך זה נשמע.

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

ואז הקהל מצטרף אלי בשירה,

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ הו אמא, תוכלי להרגיש את הכאב שלי? ♪

♪ הו אלוהים, תעזור לי, שוב הפסדתי סקופ ♪

(מחיאות כפיים)

תודה.

תודה לזמרי הגיבוי שלי.

ואז כולם מתחילים לצחוק, ומשתחררים מהמתח,

ושמים לב שיש מדענים אחרים סביבם,

שחולקים אתם אותן דאגות ובעיות,

ואנחנו מתחילים לשוחח על ההיבט האמוציונלי

וההיבט הסובייקטיבי של המחקר המדעי,

וההרגשה הכללית היא שהוסר טאבו עצום.

סוף, סוף, אנחנו יכולים לשוחח 
על הנושא בכנס מדעי.

ומדענים שנכחו בהרצאות האלה 
מקימים קבוצות של עמיתים,

שמתכנסות באופן סדיר,

ומאפשרות מרחב לדיון בהיבט האמוציונלי

ובהיבט הסובייקטיבי של הדינמיקה שנוצרת
כאשר הם מנחים את הסטודנטים שלהם,

כאשר הם יוצאים למסע לעבר הלא נודע.

הם אף יוזמים קורסים

שדנים בתהליך שבבסיס העשייה המדעית,

ובהליכה המשותפת לעבר הלא הנודע,

ובנושאים רבים אחרים.

החזון שלי הוא, אם כן,

שממש כשם שכל מדען מכיר את המונח "אטום,"

ויודע שהחומר מורכב מאטומים,

כך כל מדען יכיר מילים כמו

"הענן" ואמירות ברוח "כן, נכון, ו ...,"

ושהמדע יהפוך ליצירתי יותר,

ויגלה עוד ועוד תגליות בלתי צפויות,

לרווחת כולנו,

ושהעשייה המדעית תהיה מהנה הרבה יותר.

ומה שהייתי רוצה לבקש מכם לזכור מהשיחה הזו

הוא שבפעם הבאה שתיתקלו

בבעיה שלא תוכלו לפתור,

בעבודה או בחיים,

תדעו שהמצב שאליו נקלעתם הוא מה שמכונה

הענן.

ואתם יכולים לעבור דרך הענן ולהיחלץ ממנו,

לא לבדכם, אלא בצוותא,

יחד עם מישהו שמעניק לכם תמיכה,

ומגיב במילים "כן, נכון, ו ... " לרעיונות שלכם,

ועוזר לכם לקבל במילים "כן, נכון, ו ... " 
את הרעיונות שלכם עצמכם,

ולהגדיל את הסיכוי לכך

שדרך ערפילי הענן,

תוכלו למצוא רגע של שלווה, אותו רגע

שבו תבליח לנגד עיניכם, אף אם בחטף,

התגלית הלא צפויה שלכם,

התשובה C שלכם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)