איך אוכל לספר בעשר דקות על הקשרים שבין נשים משלושה דורות, ועל המקום שכוחם המדהים של קשרים אלה מילא בחייה של ילדה בת ארבע, שמצטופפת יחד עם אחותה הצעירה, אימה וסבתה במשך חמישה ימים ולילות בסירה קטנה בים סין לפני יותר משלושים שנה, קשרים שקנו אחיזה בחייה של אותה ילדה ומעולם לא הירפו? אותה ילדה חיה כעת בסן-פרנסיסקו והיא שמדברת אליכם כעת. זה איננו סיפור גמור, אלא תצרף שעדיין הולך ומורכב. הבה ואספר לכם על כמה מפיסותיו. דמיינו את הפיסה הראשונה: גבר השורף את מפעל חייו. זהו משורר, מחזאי, אדם שכל חייו היו מאוזנים על חודה של התקווה האחת והיחידה לאיחודה ושחרורה של ארצו. דמיינו אותו בעת כניסת הקומוניסטים לסייגון, כשעליו להכיר בכך שכל חייו היו בזבוז מוחלט. המלים, ידידותיו משכבר, לועגות לו. הוא התבצר בשתיקתו. הוא כרע ומת תחת נטל ההיסטוריה. זהו סבי. מעולם לא זכיתי להכירו. אבל חיינו הם הרבה יותר מאשר זכרונותינו. סבתי מעולם לא הניחה לי לשכוח את חייו. חובתי היתה לא לאפשר שחייו יהיו לשווא, והלקח שלמדתי היה שאכן, ההיסטוריה ניסתה למחוץ אותנו, אך אנו שרדנו. הפיסה הבאה בתצרף היא של סירה עם עלות השחר המחליקה דומם אל הים. אימי, מאי, היתה בת 18 כשאביה מת, וכבר נשואה דרך שידוך, וכבר אם לשתי ילדות קטנות. מבחינתה, החיים הצטמצמו למטלה אחת: הבריחה של משפחתה והחיים החדשים באוסטרליה. לא עלה כלל בדעתה שהיא לא תצליח. אז אחרי סאגה בת 4 שנים שעולה על כל דמיון, החליקה סירה אל הים במסווה של סירת-דיג. כל המבוגרים הכירו את הסכנות. החשש הגדול ביותר היה מפני שודדי-ים, אונס ומוות. כרוב המבוגרים באותה סירה, אימי נשאה עימה בקבוקון רעל. אם ניתפס, ראשית אחותי ואני, ואחר היא וסבתי, כולנו נשתה את הרעל. זכרונותי הראשונים הם מאותה סירה -- ההלמות הקבועה של המנוע, החרטום הטובל בכל גל, האופק העצום והריק, איני זוכרת את שודדי הים שהגיעו פעמים רבות, אך הוטעו ונרתעו מפני תעוזתם של הגברים בסירתנו, או את המנוע הגווע ואינו מצליח להתעורר במשך שש שעות. אך אני זוכרת את אורות אסדת הקידוח מול חופי מלזיה ואת הגבר הצעיר שקרס ומת -- המסע הסתיים מאוחר מדי בשבילו -- ואת התפוח הראשון שטעמתי, שניתן לי ע"י הגברים באסדת הקידוח. לאף תפוח מאז לא היה אותו הטעם. אחרי שלושה חודשים במחנה פליטים נחתנו במלבורן. והפיסה הבאה של התצרף היא של ארבע נשים משלושה דורות שיוצרות יחד חיים חדשים. השתקענו בפוטסקריי, פרבר של מעמד הפועלים שהרכבו הדמוגרפי היה רבדים של מהגרים. שלא כמו הפרברים המבוססים של המעמד הבינוני, שלא הייתי מודעת לקיומם, בפוסטקריי לא היתה כל תחושה של השתייכות. הריחות שנישאו מפתחי החנויות היו מכל יתר חלקי העולם. ושברי האנגלית המהוססת הוחלפו בין אנשים שלהם דבר אחד משותף: כולם התחילו מחדש. אימי עבדה במשקים חקלאיים ואחר בקו ייצור מכוניות, שישה ימים בשבוע במשמרות כפולות. איכשהו היא מצאה זמן ללמוד אנגלית ולהשלים לימודי מחשבים. היינו עניות. לכל דולר היה שימוש וכל הכשרה נוספת באנגלית ובמתמטיקה זכתה לתקציב, לא משנה על חשבון מה -- בדרך כלל על חשבון בגדים חדשים; לבשנו תמיד בגדים משומשים. שני זוגות גרביים לבית-הספר, שכל אחד מהם נועד להסתיר את החורים באחר. תלבושת אחידה שהגיעה עד הקרסוליים, כי היתה אמורה להספיק לנו לשש שנים. ולעתים נדירות נשמעו גם קולות צורמניים: "מלוכסנות!" ומידי פעם כתובות קיר: "אסיאתים הביתה!" הביתה לאן? משהו התקשח בתוכי. הצטברה בי נחישות וקול שקט שאמר, "אתעלם מכם." אימי, אחותי ואני ישנו באותה המיטה. אימי היתה מותשת מידי לילה, ובכל זאת סיפרנו זו לזו על יומנו והקשבנו לתנועותיה של סבתי כשהתהלכה בבית. אימי סבלה מסיוטים מן התקופה בסירה. ותפקידי היה להישאר ערה עד שהחלו סיוטיה כדי שאוכל להעיר אותה. היא פתחה חנות מחשבים ואחר למדה קוסמטיקה ופתחה עסק נוסף. והנשים הגיעו עם סיפוריהן אודות גברים שלא יכלו לעמוד בשינוי בחייהם בשל זעמם וחוסר-גמישותם, ועל ילדים בעייתיים הלכודים בין שני העולמות. חיפשנו מילגות ומממנים, הקמנו מרכזים. חייתי בשני עולמות מקבילים. באחד, הייתי הסטודנטית האסייאתית המצויה, בלתי-מתפשרת בתביעות שהצבתי לעצמי. ובשני הייתי לכודה בחיים מלאי סכנות ומצולקים באורח טרגי ע"י אלימות, סמים ובידוד חברתי. אבל רבים כל-כך זכו לקבל עזרה במרוצת השנים, והודות לכך, בשנתי האחרונה כסטודנטית למשפטים, נבחרתי ל"אוסטרלית הצעירה של השנה", והוטלתי מפיסה אחת של התצרף לאחרת, ללא שום התאמה בין הפיסות; טאן לי, תושבת אלמונית של פוטסקריי, הפכה לטאן לי הפליטה והפעילה החברתית, שמוזמנת להרצות במקומות שאת שימעם לא שמעה ובבתים שאת עצם קיומם מעולם לא שיערה. לא הכרתי את הקודים. לא ידעתי איך משתמשים בסכו"ם. לא ידעתי איך לדבר על יינות. לא ידעתי איך לדבר על שום דבר. רציתי לסגת אל חיי השגרה ואל הנוחות של הפרבר האפור -- סבתא, אימא ושתי בנות שמסיימות כל יום כפי שעשו כמעט 20 שנה כשהן מספרות זו לזו את מאורעות יומן, ואחר נרדמות -- שלושתנו באותה המיטה. אמרתי לאימי שלא אוכל לעמוד בכך. היא הזכירה לי שכעת אני בגילה, אז, כשעלינו לסירה ההיא. "לא" מעולם לא היה בגדר אפשרות. "פשוט תעשי את זה," אמרה, "ואל תהיי מי שאינך." אז הרציתי על אבטלת הצעירים ועל חינוך, ועל הזנחת הנדחקים לשוליים וחסרי הזכויות. וככל שהרביתי לדבר בגילוי-לב, כך הירבו להזמין אותי להרצות. פגשתי אנשים מכל אורחות החיים, וכה רבים מהם עסקו בדברים האהובים עליהם כשהם ממצים את אפשרויותיהם. ולמרות שכבר סיימתי את התואר שלי, הבנתי שאינני יכולה לשקוע בקריירה משפטית; חסרה לי עוד פיסה בתצרף. ובה-בעת גם הבנתי שזה בסדר, להיות זרה, זו שמקרוב באה, חדשה בשטח -- ולא רק שזה בסדר, אלא שזה משהו שיש להודות עליו, אולי מתנה שנותרה לי מאותה סירה. כי להיות אחת מכולם יכול כה בקלות להצר אופקים, יכול כה בקלות להביא לקבלת הנחות היסוד הפרובינציאליות. עתה כבר התרחקתי מספיק מאזור הנוחות שלי כדי לדעת שאכן, העולם מתפרק, אך לא כפי שחששתי. אפשרויות שבעבר אסור היה להעלות על הדעת זכו כעת לעידוד חוצפני. היתה כעת אנרגיה, אופטימיזם שאין לרצותו, תערובת משונה של ענווה והעזה. אז נעניתי לתחושת הבטן. קיבצתי סביבי צוות קטן של אנשים שבעיניהם התווית "זה בלתי אפשרי" היא אתגר שאין לעמוד בפניו. במשך שנה היינו חסרי-פרוטה. בסוף כל יום הכנתי סיר מרק ענק וכולנו חלקנו בו. עבדנו עד השעות הקטנות של הלילה. מרבית רעיונותינו היו מטורפים, אך אחדים מהם היו מבריקים, והיתה לנו פריצת-דרך. קיבלתי החלטה לעבור לארה"ב אחרי נסיעה אחת בלבד לכאן. שוב, תחושת-בטן. כעבור שלושה חודשים עברתי לכאן, וההרפתקה נמשכה. אך בטרם אסיים הבה ואספר לכם על סבתי. היא גדלה בעידן שבו הדת של קונפוציוס היתה הנורמה והמנדרין המקומי היה האיש החשוב. החיים לא השתנו מזה מאות בשנים. אביה מת מיד אחרי לידתה. אימה גידלה אותה בעצמה. בגיל 17 היא הפכה לאשתו השניה של מנדרין אחד, ואימו נהגה להכותה. כשלא זכתה לשום תמיכה מצד בעלה, היא חוללה שערוריה בכך שתבעה אותו לדין וייצגה את עצמה כתובעת, ושערוריה עוד יותר גדולה כשזכתה במשפט. (צחוק) (מחיאות כפיים) הביטוי "בלתי אפשרי" הוכח כשגוי. הייתי במקלחת, בחדר-מלון בסידני ברגע פטירתה, במרחק 1000 ק"מ משם, במלבורן. הבטתי דרך וילון המקלחת וראיתיה עומדת בעבר השני. ידעתי שהיא באה להיפרד. כעבור רגעים אחדים טילפנה אימי. ימים מספר לאחר מכן הלכנו למקדש בודהיסטי בפוטסקריי וישבנו סביב ארונה. סיפרנו את סיפוריה והבטחנו לה שאנו עדיין איתה. בחצות הגיע הנזיר ואמר שעליו לסגור את הארון. אימי ביקשה מאיתנו לגעת בידה. היא שאלה את הנזיר, "איך זה שידה עדיין כה חמה ושאר גופה קר?" "זה משום שאתן אוחזות בידה מאז הבוקר," ענה. "לא הנחתן לה." אם יש במשפחתי איזה חוסן, הרי שהוא עובר מאישה לאישה. בהינתן מי שהיינו וכיצד עיצבו אותנו החיים, אנו יכולות עתה לראות שהגברים שהיו עשויים להיכנס לחיינו היו מעכבים אותנו והיה לנו קל מדי להרים ידיים. עכשיו אני רוצה ללדת את ילדי, ואני נזכרת בסירה ההיא. מי היה יכול לקוות להשיג את כל זה לבדו? ועם זאת אני חוששת מתחושת הפריבילגיה, מקלות החיים, מתחושת ההשתייכות. האם אוכל להעניק להם חרטום-סירה, שטובל בעוז בכל גל, את הלמות המנוע הבלתי-נטרדת והיציבה, את האופק הנרחב שאינו מבטיח דבר? אינני יודעת. אך אם אוכל להעניק להם זאת ועדיין ללוותם בביטחה במסעם, זאת אעשה. (מחיאות כפיים)