הערב ברצוני לשוחח

על הבעיה הגלובלית העצומה הזו

שהיא במפגש בין השימוש באדמה,
המזון והסביבה,

משהו שכולנו יכולים להתייחס אליו,

ושאני מכנה
"האמת הלא-נוחה השניה".

אך ראשית, ברצוני לקחת אתכם
למסע קצר.

קודם הבה נבקר בכוכב הלכת שלנו,
והפעם בלילה,

ובמבט מן החלל.

כך נראה כוכב הלכת שלנו
מן החלל החיצון

בלילה, אילו יכולתם לטייל בלוויין

סביב כוכב הלכת.
והדבר ששמים לב אליו ראשון הוא,

כמובן, כמה הנוכחות האנושית
היא דומיננטית

בכוכב הלכת שלנו.

אנו רואים ערים, שדות נפט,

אנו יכולים אפילו לזהות
ציי דיג בים.

שאנו חולשים על חלק גדול
מכוכב הלכת שלנו,

ובעיקר ע"י השימוש באנרגיה

כפי שרואים כאן בבירור, בלילה.

אך הבה נחזור מעט לאחור
ונתקרב מעט

במבט באור יום.

מה שאנו רואים ביום
הוא הנופים שלנו.

זהו חלק מאגן האמזונס,
מקום בשם "רונדוניה",

בחלק הדרומ-מרכזי
של האמזונס הברזיליאי.

אם תביטו היטב בפינה
הימנית העליונה,

תבחינו בקו לבן ודק,

שהוא הכביש שנסלל בשנות ה-70.

אם נחזור לאותו מקום ב-2001,

נמצא שהדרכים האלו

הולידו דרכים נוספות,
ועוד ועוד דרכים,

שבסופה של כל אחת מהן
יש קרחת ביער הגשם

ושם יהיו כמה פרות.

זהו בקר לבשר. אנו נאכל
את הפרות האלה.

את הפרות האלה אוכלים
עקרונית בדרום-אמריקה,

בברזיל ובארגנטינה.
לא מובילים אותן לכאן.

אבל דפוס שלד-הדג הזה
של בירוא יערות

הוא משהו שאנו מוצאים הרבה
באזורים הטרופיים,

במיוחד בחלק זה של העולם.

אם נמשיך מעט דרומה,
בטיולנו הקצר בעולם,

נגיע לגבול הבוליביאני
של האמזונס,

גם כאן זה ב-1975,
ואם תתבוננו היטב,

יש קו לבן ודק
שעובר בתפר הזה,

ויש שם חוואי בודד אחד

באמצע הג'ונגל הבראשיתי.

אם נחזור לכאן
כעבור כמה שנים, ב-2003,

נגלה שהנוף מזכיר בעצם

יותר את איווה
מאשר יער-גשם.

למעשה, מה שאתם רואים כאן
הם שדות סויה.

פולי הסויה האלה נשלחים
לאירופה ולסין

כמזון בעלי-חיים, במיוחד בעקבות
בהלת מחלת הפרה המשוגעת

מלפני כעשור שנים,
כשהחלטנו שיותר לא נאכיל בעלי-חיים

בחלבונים מן החי,
כי הם עלולים להעביר מחלות.

כתחליף, אנו רוצים לתת להם
יותר חלבונים מהצומח.

אז חלה התפוצצות בענף הסויה,

מה שמוכיח כמה הסחר והגלובליזציה

באמת אחראיים למה שנעשה
ביערות הגשם

ובאמזונס --
מוזר להפליא

הוא העולם של היום,
על כל ההשפעות ההדדיות שבו.

ובכן, שוב ושוב, מה שאנו מוצאים
כשאנו מביטים

בעולם, בטיול הקטן שלנו בו,

הוא שנוף אחרי נוף אחרי נוף

עברו חישוף והוסבו לגידול מזון

ויבולים נוספים.

אז אחת השאלות ששאלנו היא,

כמה מן העולם משמש לגידול מזון,

והיכן בדיוק,
כיצד אפשר לשנות זאת

בעתיד, ומה זה אומר?

הצוות שלנו בדק את זה
בקנה-מידה גלובלי,

בעזרת נתוני לוויין
ונתונים מהשטח כדי לתאר

את החוואות העולמית.

וזה מה שמצאנו,
והדברים מבהילים.

המפה הזו מראה
את נוכחות החקלאות

בכוכב הלכת "ארץ".

החלקים הירוקים הם האזורים
אותם אנו מנצלים לגידול יבולים,

כמו חיטה, סויה, תירס, אורז וכו'.

זו קרקע בגודל 16 מיליון קמ"ר.

אילו צירפנו את כולה במקום אחד,

היא היתה בגודל צפון-אמריקה.

החלק השני, בצבע החום,
הוא שדות המרעה של העולם

ושטחי הגידול,
שבהם חיים בעלי החיים שלנו.

זהו אזור שגודלו
כ-30 מיליון קמ"ר,

או שטח שמקביל ליבשת אפריקה,

כמות עצומה של אדמה,
וזו כמובן האדמה הכי טובה.

ומה שנשאר הוא,

מרכז מדבר סהרה, או סיביר,

או לב יער הגשם.

אנו כבר עכשיו מנצלים קרקע
בשווה-ערך של כוכב-לכת שלם.

אם נתבונן בכך היטב,
נראה שכ-40 אחוז

מפני השטח של העולם
מוקדשים לחקלאות,

והם גדולים פי 60

מכל השטחים
שאנו מתלוננים עליהם:

התפשטות הפרברים והערים
שרובנו חיים בהם.

מחצית מהאנושות חיה כיום בערים.

אבל שטח גדול פי 60
משמש לגידול מזון.

וזו תוצאה מדהימה,

והיא זיעזעה אותנו
כשבדקנו את הנושא.

אם כן, אנו משתמשים
בכמות קרקע עצומה לחקלאות,

אבל אנו מנצלים
גם המון מים.

זהו צילום אווירי של אריזונה,

ואם שואלים,

"מה הם מגדלים כאן?"
מסתבר,

שמגדלים חסה בלב המדבר

בעזרת השקייה עילית.

האירוניה היא שזה בטח נמכר

על מדפי המרכולים שלנו
במיניאפוליס-סנט פול.

אבל יותר מעניין הוא
שהמים האלה צריכים להגיע

ממקום כלשהו,
והם באים מכאן,

נהר הקולורדו שבצפון-אמריקה.

זה הקולורדו, ביום רגיל בשנות ה-50,

וזה לא שטפון ולא בצורת,

סתם יום של חול,
זה נראה בערך ככה.

אבל אם חוזרים לשם היום,
בתנאים רגילים

ולאותו מקום בדיוק,
זה מה שנשאר.

ההבדל נובע בעיקר 
מהשקיית המדבר לגידול מזון,

או אולי השקיית מסלולי גולף
בסקוטסדייל, תחליטו אתם.

זה המון מים. ושוב,
אנו שואבים מים

ומשתמשים בהם כדי לגדל מזון,

והיום, אם תמשיכו במורד הקולורדו,

הוא מתייבש לחלוטין
וכבר לא נשפך אל הים.

צרכנו נהר שלם בצפון-אמריקה,
פשוטו כמשמעו,
.

בשביל השקיה.

וזאת אפילו לא
הדוגמה הכי עצובה בעולם,

אלא אולי זאת:
ימת אראל.

רבים מכם ודאי זוכרים אותה
משיעורי הגיאוגרפיה.

המקום הוא ברית המועצות לשעבר

בין קזחסטן לבין אוזבקיסטן,

זהו אחד הימים הפנים-יבשתיים
הגדולים בעולם.

אבל יש כאן סתירה מסוימת,
משום שהיא נראית

מוקפת מדבר.
מה הימה הזו עושה כאן?

הסיבה היא שבצד ימין

אתם רואים
שני נהרות קטנים שיורדים

דרך החולות,
ומביאים מים לאגן הזה.

נהרות אלה מנקזים שלג נמס
מן ההרים

הרחק במזרח, והשלג הנמס
זורם במורד הנהר

ודרך המדבר, ויוצר
את ימת אראל הגדולה.

בשנות ה-50 החליטו הסובייטים
להסיט את המים

כדי להשקות את המדבר ולגדל כותנה,
לא פחות ולא יותר,

בקזחסטן, כדי למכור כותנה
בשוק הבינלאומי

ולהכניס מטבע זר לברית המועצות.

הם נזקקו נואשות לכסף הזה.

אתם ודאי מתארים לעצמכם
מה קרה. אם סוגרים

את אספקת המים לימת אראל,
מה יקרה?

זהו אותו מקום ב-1973,

ב-1986,

1999,

2004,

ולפני כ-11 חודשים.

מדהים למדי.

רבים מאיתנו, כאן בקהל,
חיים במערב התיכון.

תארו לעצמכם
שזהו אגם סופריור.

או אגם יורון.

זהו שינוי מדהים.

זהו לא רק שינוי במים

ובמיקום קו החוף,
אלא שינוי מן היסוד

של הסביבה באותו אזור.

הבה נתחיל מזה.

לסובייטים לא היה שום
ארגון סביבתי כמו ה"סיירה קלאב".

ננסח זאת כך.

אז מה שמוצאים בקרקעית ימת אראל
איננו נחמד.

המון פסולת רעילה,
המון דברים

שהושלכו כאן
וכעת הם מועברים באוויר.

אחד האיים הקטנים האלה,
שהיה מרוחק

וקשה להגעה, היה אתר

לניסויים בנשק ביולוגי סובייטי.

היום אפשר להגיע לשם ברגל.

דפוסי מזג האוויר השתנו.

19 מ-20 מיני דגים ייחודיים
שנמצאו אך ורק

בימת אראל,
נכחדו ועברו מן העולם.

זהו אסון סביבתי
בסדר-גודל מזעזע.

אך אם להתמקד בנושא,

זו תמונה שאל גור נתן לי
לפני כמה שנים

והוא צילם אותה
כשהיה בבריה"מ

לפני המון זמן,

והיא מראה את ציי הדיג
בימת אראל.

רואים את התעלה שהם חפרו?

הם היו כה נואשים
לנסות להשיט את הסירות

בשלוליות המים שנותרו,
עד שלבסוף נאלצו לוותר

כי בניית המזחים והמעגנים

פשוט לא עמדה
בקצב נסיגת קו החוף.

לא יודע מה איתכם,
אבל אני חושש שבעתיד

הארכיאולוגים יחפרו כאן,
ויכתבו מאמרים

על תקופתנו, ויתהו,
"מה עבר לכם בראש?"

ואמנם, עלינו לחשוב על העתיד.

כבר ניצלנו כ-50% 
מהמים המתוקים בעולם

שהם ברי-קיימא,
ורק החקלאות

היא 70% מהם.

אנו משתמשים בהמון מים,
בהמון אדמה לחקלאות.

וגם בהמון אטמוספרה לחקלאות.

בד"כ כשאנו חושבים על האטמוספרה,

אנו חושבים על שינויי האקלים
וגזי החממה,

ובעיקר על נושא האנרגיה.

אך מסתבר שהחקלאות היא גם
אחת ממקורות הפליטה הגדולות ביותר

של גזי חממה.

אם נתייחס לפחמן הדו-חמצני

שנפלט משריפת יערות-גשם טרופיים,

או למתאן שנפלט מבקר ואורז,

או לתחמוצת החנקן שנוצרת
מחומרי דישון רבים מדי,

מתברר שהחקלאות שלנו אחראית
ל-30 אחוז מגזי החממה

שנפלטים לאטמוספרה
עקב הפעילות האנושית.

זה יותר מכל כלי הרכב שלנו.

זה יותר מכל החשמל שלנו.

ובעצם, זה יותר מכל
התעשיות שלנו.

זהו המקור הראשון במעלה
של גזי חממה

מכל הפעילות האנושית בעולם.

ובכל זאת,
אנו לא מרבים לדבר על כך.

אז כיום ישנה
הנוכחות האדירה של החקלאות

ששולטת בכוכב הלכת שלנו,

בין אם מדובר
ב-40% משטח הקרקע,

70% מהמים בהם אנו משתמשים,

30% מפליטות גזי החממה.

הכפלנו את כמויות
החנקן והזרחן בעולם

פשוט ע"י שימוש בדשנים,

שגורמים לבעיות עצומות
באיכות מי הנהרות, האגמים

ואפילו האוקיינוסים,
וזהו גם הגורם הראשון במעלה

לאובדן המגוון הביולוגי.

ולכן החקלאות היא ללא ספק

הכוח האדיר ביותר
ששיחררנו עלי-אדמות

מאז תום עידן הקרח.
אין ספק בדבר.

והיא מתחרה בשינויי האקלים
מבחינת החשיבות.

ושניהם גם קורים במקביל.

אך מה שבאמת
חשוב לזכור כאן הוא,

שלא הכל רע. זה לא אומר
שהחקלאות היא דבר רע.

אנו בעצם לגמרי תלויים בה.

היא איננה בגדר אופציה או מותרות.
היא מהווה צורך חיוני.

עלינו לספק מזון, ולהאכיל,

ולספק סיבים ואפילו ביו-דלקים
לכ-7 מיליארד בני-אדם

בעולם של ימינו.
ובכל מקרה,

הדרישות מן החקלאות

תגדלנה בעתיד.
היא לא תיעלם.

היא רק תלך ותגדל,
בעיקר בגלל

הגידול באוכלוסיה.
היום אנו 7 מיליארד בני-אדם

ומתקדמים לפחות לכיוון ה-9,

אולי 9 וחצי
וזה עוד לא הסוף.

חשוב יותר, שינויים בתזונה.

ככל שהעולם נעשה עשיר יותר
ומאוכלס יותר,

אנו רואים עליות בתזונה
מבחינת צריכת הבשר,

שדורש הרבה יותר משאבים
מאשר התזונה הצמחונית.

אז יותר אנשים, אוכלים יותר,
ודברים עשירים יותר,

וכמובן, משבר אנרגיה
שמתחולל בו-זמנית,

שבו עלינו להחליף את הנפט
במקורות אנרגיה אחרים

וביניהם לא יהיה מנוס
מלהשתמש בביו-דלקים

ובמקורות של ביו-אנרגיה.

אם תצרפו הכל יחד,
קשה מאד לראות

איך נעבור את יתרת המאה

מבלי שלפחות נכפיל
את התפוקה החקלאית בעולם.

האם נצליח בכך?
איך אנו עומדים

להכפיל את התפוקה החקלאית
בכל העולם?

אנו יכולים לעבד עוד אדמה.

זהו ניתוח שערכנו,
כשמשמאל רואים

את מצב היבולים היום,
ומימין - לאן הם עשויים להגיע

על סמך הקרקע והאקלים,
בהנחה ששינויי האקלים

לא ישבשו הרבה מזה,

וזאת איננה הנחה טובה.

אנו יכולים לעבד יותר אדמה,
אבל הבעיה היא

שהאדמות שנותרו לנו
נמצאות באזורים רגישים.

יש שם מגוון ביולוגי גדול,
המון פחמן,

דברים שאנו מעוניינים לשמר.

אז אנו יכולים לגדל עוד מזון
ע"י הרחבת שטחי הגידול,

אבל לא כדאי שנעשה זאת,

כי מבחינה אקולוגית
זה מאד מאד מסוכן.

במקום זה אולי כדאי
שנקפיא את דריסת הרגל

החקלאית הקיימת ונשפר
את עיבוד האדמות שכבר יש לנו.

בתהליך הזה אנו מנסים להצביע
על מקומות בעולם

שבהם אפשר להגדיל את היבולים

מבלי להזיק לסביבה.

האזורים הירוקים כאן מראים
את יבולי התירס,

התירס רק כדוגמה,

שהם כבר גבוהים מאד,
אולי הגבוהים ביותר

שיש היום בעולם מבחינת
האקלים והקרקע במקומות אלה,

אבל האזורים החומים והצהובים
הם מקומות שבהם

אנו משיגים רק 20-30 אחוז
מן היבולים

שאפשר לגדל בהם.

יש הרבה כאלה באפריקה,
אפילו באמריקה הלטינית,

אך מעניין שבמזרח-אירופה,
שבה היו ברית המועצות

ומדינות הגוש המזרחי,

יש עדיין בלגן בחקלאות.

זה ידרוש חומרים מזינים ומים.

תידרש חקלאות אורגנית או רגילה,

או איזו תערובת של שתי אלה
כדי לעמוד בכך.

צמחים זקוקים למים
ולחומרים מזינים.

אך אנו יכולים להצליח,
ויש הזדמנויות שזה יצליח.

אבל עלינו לעשות זאת
מתוך רגישות לצורך

להבטיח את צרכי המזון בעתיד

ולהבטיח גם את
הצרכים הסביבתיים בעתיד.

עלינו למצוא את שביל הזהב

בין העליה בביקוש למזון
והדרישה לסביבה בריאה.

כרגע זהו מצב של
הכל-או-כלום.

אנו יכולים לגדל מזון ברקע --

זהו שדה סויה --

ודיאגרמת הפרח הזו מראה
שאנו מגדלים המון מזון,

אבל אין לנו הרבה מים נקיים,
אנו לא מחזירים לאדמה

הרבה פחמן,
ואין לנו מגוון ביולוגי גדול.

בחזית, ישנה הערבה הזו

שהיא נהדרת מההיבט הסביבתי,

אבל אין בה מזון.
מה אפשר לאכול כאן?

עלינו למצוא דרך
לשלב את שתי אלה

לסוג חקלאות חדש
שייתן את כל אלה.

כשאני מדבר על זה,
אנשים מרבים לומר לי,

"האם התשובה אינה ברורה?" --
מזון אורגני,

מזון מקומי, מזון מהונדס-גנטית,
סובסידיות סחר חדשות, חוקי משקים חדשים

ונכון, יש לנו הרבה
רעיונות חדשים,

אבל אף אחד מהם
אינו כדור כסף פלאי (פתרון קסם יחיד).

לדעתי הן יותר בבחינת
כדור-ציד פלאי (מגוון פתרונות במקביל).

מוצא חן בעיני רעיון
כדור הציד הפלאי. בונים אותו,

ומקבלים משהו רב-עוצמה,

אבל צריך לבנות אותו.

אז לדעתי עלינו להמציא
סוג חדש

של חקלאות שממזגת
את מיטב הרעיונות

של החקלאות המסחרית
והמהפכה הירוקה

ומיטב הרעיונות של החקלאות האורגנית
והמזון המקומי

ואת מיטב הרעיונות
של שימור הסביבה,

שלא ייאבקו אלה באלה,

אלא ישתפו פעולה כדי ליצור
סוג חדש של חקלאות,

משהו שאני מכנה "חקלאות עולם",
או חקלאות למען העולם כולו.

היה קשה מאד
לקיים את השיח הזה,

ואנו עושים מאמץ גדול להביא
נקודות מפתח אלה

אל האנשים כדי
לצמצם את המחלוקות,

וכדי להגדיל את שיתוף הפעולה.

אני רוצה להציג לכם סרטון קצר
שמראה במידה מסוימת

את מאמצינו בהווה
לקרב בין הצדדים

לשיח אחד ויחיד.
אקרין לכם אותו.

[מוסיקה]

["המכון למען הסביבה, אוניברסיטת מינסוטה:
הדחף לגלות"]

[מוסיקה]

["אוכלוסיית העולם גדלה

ב-75 מיליון נפש לשנה.

זהו כמעט גודלה של גרמניה.

היום אנו קרבים
ל-7 מיליארד נפש.

בקצב זה, נגיע ל-9 מיליארד
נפש עד 2040.

וכולנו נזדקק למזון.

אך כיצד?

כיצד נאכיל עולם הולך וגדל
מבלי להרוס את כוכב הלכת?

אנו כבר יודעים ששינויי האקלים
הם בעיה רצינית.

אבל זו אינה הבעיה היחידה.

עלינו להתייצב לנוכח
'האמת הלא-נוחה השניה'.

משבר עולמי בחקלאות.

התפוצצות אוכלוסין+צריכת בשר ומוצרי חלב+עלויות אנרגיה+הפקת ביו-אנרגיה=עומס על משאבי הטבע.

מעל מ-40% מהקרקע בעולם
בוראה לצרכי חקלאות.

אדמות הגידולים מכסות
16 מיליון קמ"ר.

זה כמעט גודלה
של דרום-אמריקה.

אדמות המרעה מכסות
30 מיליון קמ"ר.

זהו גודלה של אפריקה.

החקלאות מנצלת פי 60 קרקע
מכל הערים והפרברים גם יחד.

ההשקיה היא ניצול המים
הגדול ביותר עלי-אדמות.

אנו משתמשים ב-2,800 מ"ק מים
להשקיית יבולים בכל שנה.

זה מספיק למלא 7,305 בנייני
"אמפייר סטייט" מידי יום.

היום, הזרימה פחתה
בהרבה נהרות גדולים.

ביניהם, כאלה שיבשו לגמרי.

ראו את ימת אראל,
שהפכה למדבר.

או נהר הקולורדו, שכבר איננו
מגיע עד לים.

הדשנים הכפילו ויותר
את כמויות החנקן והזרחן בסביבה.

התוצאות?

זיהום מים נרחב

ופגיעה עצומה באיכות
האגמים והנהרות.

במפתיע, החקלאות היא הגורם המכריע
לשינוי האקלים.

היא פולטת 30% מגזי החממה.

זה יותר מפליטות
כל מערכות החשמל והתעשיה,

או כל המטוסים, הרכבות
וכלי הרכב בעולם.

מרבית פליטות החקלאות מקורן
בבירוא יערות טרופיים,

במתאן מבעלי-חיים ושדות אורז,

ובתחמוצת חנקן מדישון יתר.

אין דבר שאנו משנים באמצעותו
את העולם יותר מהחקלאות.

ואין דבר שאנו עושים,
שהוא קריטי יותר להישרדותנו.

הרי הדילמה:

כשהעולם הולך וגדל
בעוד כמה מיליארדי בני-אדם,

נצטרך להכפיל ואף לשלש
את תפוקת המזון העולמית.

אם כן, מהו הכיוון?

אנו זקוקים לשיח רחב יותר,
שיח בינלאומי.

עלינו להשקיע בפתרונות אמיתיים:

תמריצים לחקלאים, חקלאות מדויקת,
זנים חדשים, השקיה בטפטוף,

מיחזור מים אפורים, שיטות עיבוד משופרות,
תזונה חכמה יותר.

אנו זקוקים לכולם ליד השולחן:

תומכי החקלאות המסחרית,

שומרי הסביבה,

והחוואים האורגניים

צריכים כולם לעבוד בצוותא.

אין פתרון אחד ויחיד.

אנו זקוקים לשיתוף-פעולה,

לדמיון,

לנחישות,

כי כשלון לא בא בחשבון.

איך להאכיל את העולם
מבלי להרוס אותו?"

כך שאנו עומדים בפני
אחד האתגרים הגדולים ביותר

בכל דברי ימי האנושות:

עלינו להאכיל 9 מיליארד נפשות

לעשות זאת בצורה מקיימת,
שוויונית וצודקת,

ובו בזמן להגן
על כוכב הלכת שלנו

עבור הדור הזה והדורות הבאים.

זה יהיה אחד הדברים
הקשים ביותר

שאי-פעם עשינו
בהיסטוריה האנושית,

ואין לנו ברירה
אלא להצליח בכך,

ועלינו להצליח בכך
בנסיון הראשון והיחיד שלנו.

תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]