כדור הארץ הוא בן 4.6 מיליארד שנים,
אבל אורך החיים האנושי
לרוב נמשך פחות ממאה שנים.
אז למה שיהיה לנו אכפת מההיסטוריה
של כדור הארץ שלנו
כשהעבר הרחוק נראה כל כך לא קשור
לחיי היומיום?
אתם מבינים, עד כמה שאנחנו יודעים,
כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד
במערכת השמש שלנו
שידוע לנו שנוצרו בו חיים,
והמערכת היחידה שמסוגלת
לספק תנאי קיום לבני אדם.
אז למה כדור הארץ?
אנחנו יודעים שכדור הארץ ייחודי
בכך שיש לו יבשות טקטוניות,
מים נוזליים על פני השטח
ואטמוספירה עשירה בחמצן.
אבל המצב לא תמיד היה כך,
ואנחנו יודעים את זה כיוון שאבנים עתיקות
תיעדו את הרגעים המכריעים
בהתפתחות הכוכבית של כדור הארץ.
ואחד המקומות הטובים ביותר לראות
את אותם אבנים קדומות
הוא בפילבארה במערב אוסטרליה.
האבנים כאן הן בנות 3.5 מיליארד שנים,
והן מכילות כמה מהעדויות
הקדומות ביותר לחיים בכדור הארץ.
לעתים קרובות כשאנחנו חושבים
על חיים קדומים,
אנחנו אולי מדמיינים סטגוזאורוס
או אולי דג הזוחל אל היבשה.
אבל החיים הקדומים שאני מדברת עליהם
הם חיים מיקרוסקופיים פשוטים, כמו בקטריה,
והמאובנים שלהם לרוב נשמרים
כמבני סלע שכבתי,
הנקראים סטרומטוליט.
צורת החיים הפשוטה הזאת היא כמעט
כל מה שאנחנו מוצאים בתיעוד המאובן
במשך שלושת מיליארד השנים הראשונות
של החיים על פני כדור הארץ.
המין שלנו מתחיל להופיע בתיעוד המאובן
רק לפני כמה מאות אלפי שנים.
אנחנו יודעים מתוך התיעוד המאובן,
שהחיים הבקטריאליים התחילו לפרוח ממש
לפני כ3.5 עד ארבע מיליארד שנים.
אבנים קדומות יותר נהרסו
או שניזוקו מאוד בשל
תזוזת הלוחות הטקטוניים.
אז החתיכה שעדיין חסרה לנו בפזל
היא בדיוק מתי ואיך החיים התחילו
בכדור הארץ.
הנה שוב אותו נוף וולקני בפילבארה.
אני לא ידעתי אז שהמחקר שלנו כאן
יספק רמז נוסף
לאותה שאלה של מקור החיים.
בסיור השטח הראשון שלי כאן,
לקראת סופו של שבוע עמוס וארוך
של פרויקט מיפוי,
פגשתי משהו די מיוחד.
מה שנראה כמו מקבץ של
אבנים עתיקות מקומטות
הוא בעצם סטרומטוליט.
ובמרכז הגבעה הזאת היתה אבן אחת קטנה ומוזרה
בערך בגודל כף ידו של ילד.
עברו ששה חודשים לפני שבחנו
את האבן הזאת מתחת למיקרוסקופ,
כשאחד המנטורים שלי באותו הזמן,
מלקולם וולטר,
הציע שהאבן מזכירה גייזריט.
גייזריט היא סוג של אבן שנוצרת רק
בתוך ומסביב למעיינות חמים.
כדי שתבינו את המשמעות של הגייזריט,
אני צריכה לקחת אתכם
כמה מאות שנים לאחור.
ב1871, במכתב לחברו, ג'וזף הוקר,
צ'רלס דרווין הציע:
"מה אם החיים התחילו בתוך
בריכה קטנה חמימה
עם כל מיני כימיקלים
שעדיין מוכנים לעבור עוד
שינויים מורכבים?"
ובכן, אנחנו מכירים בריכות חמימות קטנות
ואלה "המעיינות החמים".
בסביבות האלה, יש מים חמים,
שממסים מינרלים מהאבנים שסביב.
התמיסה הזאת מתערבבת עם חומרים אורגניים
ויוצרת סוג של מפעל כימי,
שהחוקרים כבר הוכיחו שיכול
לייצר מבנים תאיים פשוטים
שהינם השלבים הראשונים ביצירת חיים.
אבל מאה שנה אחרי מכתבו של דרווין,
ארובות הידרותרמיות, או
ארובות מים חמים, התגלו באוקיאנוס.
וגם אלה הם מפעלים כימיים.
זה נמצא לאורך הקשת הוולקנית של טונגה,
1,100 מטר מתחת לפני הים באוקיאנוס השקט.
העשן השחור שאתם רואים מיתמר
מתוך אותם מבני הארובות
גם הוא נוזל עשיר במינרלים,
שניזון מבקטריה.
ומאז גילוי אותן ארובות ים,
התסריט המקובל ביותר
למקור החיים היה באוקיאנוס.
וזה מסיבה טובה:
ארובות ים מוכרות היטב
בתיעוד האבנים העתיק,
וההנחה היא שכדור הארץ המוקדם
הכיל אוקינוס גלובלי
ושטח אדמה מועט מאוד.
כך שהסבירות שארובות ים היו נפוצות
בכדור הארץ המוקדם
מתאימה לרעיון שמקור החיים
נמצא באוקיאנוס.
למרות זאת,
המחקר שלנו בפילבארה מספק ותומך
בתפיסה אלטרנטיבית.
אחרי שלוש שנים, סוף סוף,
הצלחנו להראות שלמעשה,
האבן הקטנה שלנו היתה גייזריט.
אז מסקנה זו הציעה לא רק
שמעיינות חמים היו קיימים
בהר הגעש בן 3.5 מיליארד השנים שלנו
בפילבארה,
אלא שהיא הקדימה את העדויות לחיים
על פני האדמה במעיינות חמים
בתיעוד הגיאולוגי של כדור הארץ
בשלוש מיליארד שנים.
כלומר, שמבחינה גיאולוגית,
הבריכה החמימה הקטנה של דארווין
היא מועמדת סבירה לשאלת מקור החיים.
עדיין יש ויכוח על איך החיים
התחילו בכדור הארץ,
וכנראה שויכוח זה תמיד יתקיים.
אבל ברור שצורות החיים פרחו;
הם נהיו מגוונים,
והפכו למורכבים הרבה יותר.
בסופו של דבר, החיים הגיעו לתקופת האדם,
מין שהתחיל לחקור את קיומו שלו
ואת קיומם של חיים במקומות אחרים;
האם ישנה קהילה קוסמית
המחכה ליצור אתנו קשר,
או האם אנחנו יחידים בעולם?
רמז לשאלה זו, שוב,
מגיע מתיעוד האבנים העתיקות.
לפני כ2.5 מיליארד שנים,
ישנה עדות שבקטריה התחילה לייצר חמצן,
בדומה למה שהצמחים עושים כיום.
גיאולוגים מתייחסים לתקופה שבאה בעקבות זה
כאירוע החמצון הגדול.
עדויות לכך נמצאות באבנים הנקראות
תצורות ברזל שכבתי,
לעתים קרובות ניתן לזהות אותן
כמצבורי אבנים בגובה אלפי מטרים
הנחשפים בנקיקים
החורצים את דרכם בתוך
הפארק הלאומי קאריג'יני
במערב אוסטרליה.
הגעתו של חמצן חופשי הביא
לשני שינויים עצומים בכדור הארץ,
ראשית, הוא אפשר את התפתחותן
של צורות חיים מורכבות.
אתם מבינים, החיים זקוקים לחמצן
כדי לגדול ולהתפתח.
והוא הפיק את שכבת האוזון,
שמגינה על החיים המודרניים
מהשפעותיה המזיקות של
הקרינה האולטרא סגולית של קרני השמש.
אז בהיפוך אירוני, החיים המיקרוביים
סללו את הדרך לצורות חיים מורכבות,
ולמעשה, ויתרו על שלטונם
בן 3 מיליארד השנים
בכדור הארץ.
כיום, אנחנו בני האדם חושפים
צורות חיים מורכבות מאובנות
ושורפים אותם ליצירת דלק.
פרקטיקה זו משחררת כמויות עצומות
של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה,
וכמו קודמינו המיקרוביים,
גם אנחנו התחלנו לגרום
לשינויים משמעותיים בכדור הארץ שלנו.
וההשפעות של אלה מתבטאות בהתחממות גלובלית.
לרוע המזל, ההיפוך האירוני כאן יוכל להביא
לקיצה של האנושות.
כך שאולי הסיבה לכך שאיננו מצליחים
ליצור קשר עם חיים במקומות אחרים,
חיים אינטליגנטים במקומות אחרים,
היא שברגע שהחיים מתפתחים,
הם מכחידים את עצמם במהירות.
אם האבנים יכלו לדבר,
אני מנחשת שהם היו אומרים:
החיים על פני כדור הארץ הם יקרים.
הם התוצאה של תהליך בן כארבעה מיליארד שנים
של התפתחות אבולוציונית
משותפת עדינה ומורכבת
בין החיים וכדור הארץ,
מתוכו בני האדם מייצגים
רק את גרגר הזמן האחרון.
תוכלו להשתמש במידע זה כמדריך או תחזית --
או כהסבר לשאלה מדוע זה מרגיש כל כך בודד
בפינה הזאת של הגלקסיה.
אבל השתמשו בו כדי לקבל פרספקטיבה כלשהי
על המורשת שאתם רוצים להותיר אחריכם
על כוכב הלכת שאתם קוראים לו בית.
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)