חשבתי לדבר על זהות.

זה נושא שדי מעניין אותי,

והסיבה היא, שכאשר התבקשתי להרצות,

בדיוק קראתי באחד העיתונים,
לא זכור לי איזה,

משהו שמישהו אמר ב"פייסבוק":

"עלינו לגרום לכך שכולם ישתמשו
בשמותיהם האמיתיים"

ושזה כאילו יפתור את כל הבעיות.

וזה ממש לא נכון.

זאת ראיה ריאקציונרית מיסודה
של מושג הזהות,

וזה יביא עלינו כל מיני צרות.

אז מה שחשבתי לעשות,

הוא להסביר 4 בעיות בנושא זה,

ואז להציע פתרון,

בתקווה שהוא יעניין אתכם.

אם כן, כדי לנסח את הבעיה,

מהי המשמעות של אותנטיות?

זה אני,
בתמונה שצולמה בטלפון נייד,

כשאני מביט בציור.

זהו ציור שצוייר

בידי זייפן מפורסם,

והיות שאינני מרצה טוב במיוחד,

כבר שכחתי את השם
שכתבתי בכרטיסיות שלי.

הוא נאסר והוכנס, לדעתי,
לכלא ווייקפילד

על זיוף יצירות של
אימפרסיוניסטים צרפתיים, נראה לי.

והוא כל-כך טוב בזה,
שכאשר היה בכלא,

כולם בכלא, המושל וכולם,

ביקשו ממנו יצירות מופת
כדי לתלות על הקירות;

הן היו עד כדי כך טובות.

אז זאת יצירת מופת
שהיא זיוף של יצירת מופת,

ולבד הציור מוצמד שבב
שמזהה אותה כזיוף אמיתי,

אם אתם מבינים את כוונתי.
[צחוק]

אז כשאנו מדברים על אותנטיות,

זה קצת יותר מורכב מכפי
שזה נראה וזו דוגמה טובה לכך.

ניסיתי לבחור 4 בעיות
שיגדירו נכון את הנושא.

והבעייה הראשונה היא
שבב הזיהוי האישי.

אני מניח שלכולם יש שבב
וכרטיס עם קוד זיהוי, נכון?

מדוע זו דוגמה טובה?

היא מראה איך
חשיבה מונחלת בנושא הזהות

פוגעת באבטחה של מערכת בנויה-היטב.

השבב וכרטיס הזיהוי שבכיסיכם

מכילים שבב זעיר
שפיתוחו עלה מיליוני ליש"ט,

הוא מאובטח ביותר,

אפשר להניחו מתחת למיקרוסקופ
סורק אלקטרונים,

אפשר לנסות ללטש אותו,
וכולי וכולי.

השבבים האלה מעולם לא פוצחו,
ולא משנה מה שקראתם בעיתונים.

אבל אנו עושים מזה צחוק,
לוקחים את השבב המאובטח-לעילא

ומדביקים אותו לפס מגנטי
פשוט מאד לזיוף,

ולמען הפושעים העצלנים במיוחד,
אנו גם מתבלטים את הכרטיס.

אז אם אתם פושעים בלחץ-זמן
שצריכים להעתיק כרטיס של מישהו,

תוכלו פשוט להצמיד אליו נייר
ולשפשף בעפרון,

רק כדי לזרז את העניינים.

ועוד יותר מצחיק,
וזה גם בכרטיס האשראי שלי,

אנו מדפיסים את השם, הקוד האישי
ואת כל היתר בחזית,

מדוע?

אין שום סיבה בעולם לכך
שהשם מודפס על כרטיס הזיהוי.

ואם תחשבו על זה,

זה עוד יותר ערמומי ומעוות
מכפי שנראה במבט ראשון.

כי האנשים היחידים שיוצאים נשכרים

מכך שהשם מופיע על הכרטיס
הם פושעים.

אתם מכירים את שמותיכם, נכון?
[צחוק]

וכשאתם נכנסים לחנות וקונים משהו,

זהו קוד זיהוי אישי.
השם לא חשוב.

המקום היחיד בעולם שבו עליכם
לכתוב מאחור את השם

הוא באמריקה.
ובכל מקום באמריקה,

שבו עלי לשלם בהעברת
הפס המגנטי של הכרטיס,

אני גם חותם "קרלוס טת'רס",
בתור אמצעי אבטחה,

למקרה שהעיסקה תהיה בעייתית,

ואם החיוב יחזור ויהיה כתוב שם
"דייב בירץ'", אדע שזה היה פושע,

כי לעולם אינני חותם
"דייב בירץ'".

[צחוק]

אז אם הכרטיס שלכם נופל ברחוב,

זה אומר שכל פושע
יכול להרים ולקרוא אותו.

הוא רואה את השם,
הוא יכול למצוא לפיו את הכתובת,

ואז הוא יכול לקנות
דברים באינטרנט.

מדוע אנו שמים את השם
על הכרטיס?

כי אנו חושבים שזהות
קשורה לשמות,

וכי מושג תעודת הזהות
מושרש אצלנו,

זו אובססיה אצלנו.

ואני יודע שזה עבר מן העולם
לפני כמה שנים,

אבל אם אתם בפוליטיקה
או במשרד הפנים וכדומה,

ואתם חושבים על "זהות",

זה רק במונחים של
כרטיסים ועליהם שמות.

ובעולם המודרני, זה מאד חתרני.

הדוגמה השניה שחשבתי להביא

היא חדרי צ'ט.

אני גאה מאד בתמונה הזאת.
זהו בני,

הוא מנגן כאן עם חבריו
בקונצרט הראשון שלו,

ככה קוראים לזה,
שבו שילמו לו.

[צחוק]

אני מת על התמונה הזאת.

הייתי שמח יותר בתמונה שלו
נכנס לבי"ס לרפואה,

[צחוק]

אבל בינתיים אני אוהב
את התמונה הזאת.

מדוע התמונה הזאת?

כי היה מאד מעניין
לחוות את זה כאדם זקן.

הוא וחבריו

ישבו ביחד, הזמינו אולם,
למשל, אולם של כנסיה,

הזמינו את כל חבריהם
שמנגנים גם הם בלהקות,

הם כינסו את כולם,
ואת כל זה עשו ב"פייסבוק",

והם מכרו כרטיסים,
והלהקה הראשונה ב...

עמדתי לומר "בתפריט".
זו לא המילה הנכונה, נכון?

הלהקה הראשונה ברשימת הלהקות

שמופיעות במופע מוסיקלי,

מקבלת את הכסף
מ-20 הכרטיסים הראשונים,

והלהקה הבאה מקבלת
את הכסף של ה-20 הבאים, וכו'.

הם היו בתחתית התפריט,

מספר 5 או משהו.
חשבתי שאין להם סיכוי.

אבל הוא קיבל 20 לירות.
נהדר, לא?

אבל הנקודה היא
שהכל עבד באופן מושלם,

פרט לאינטרנט.

הם נכנסו ל"פייסבוק",

שלחו הודעות וארגנו דברים

בלי לדעת מי הוא מי, כן?

זאת הבעייה הגדולה
שאנו מנסים לפתור:

אילו רק השתמשו
בשמות אמיתיים,

לא היה מקום לדאגה באינטרנט.

אז כשהוא אומר לי:

"אני רוצה להיכנס לצ'ט
ולדבר על גיטרות" או משהו,

אני אומר: "אני לא רוצה
שתיכנס לצ'ט

"כדי לדבר על גיטרות, כי אולי
לא כולם שם הם חבריך,

"וחלק מהאנשים בחדרי הצ'ט

"עלולים להיות סוטים, מורים וכמרים."

[צחוק]

הרי הם בד"כ כאלה,
כשקוראים על זה בעיתון, נכון?

אז רציתי לדעת מיהם
כל האנשים בצ'טים.

אז אפשר להיכנס לצ'ט,

אבל רק אם כולם משתמשים
בשמותיהם האמיתיים,

ומציגים עותקים מלאים
של תיקיהם במשטרה.

[צחוק]

אבל ברור שאם מישהו בצ'ט
ידרוש ממנו את שמו האמיתי, אסרב.

אסור לך למסור את שמך האמיתי,

כי מה יקרה
אם יתברר שמדובר בסוטה,

או במורה וכולי?

אז זהו מין פרדוקס מוזר,

שאני שמח שהוא נכנס לשם,

אם אני יודע מי כל היתר,

אבל אני לא רוצה שכל היתר
יידעו מי הוא.

אז נוצר מין מבוי סתום
בעניין הזהות

כשאתם דורשים חשיפה מלאה
מצד כולם, פרט לכם.

אין שום התקדמות. הכל תקוע.

ולכן מערכת הצ'ט
לא מתפקדת היטב,

וזו צורה גרועה מאד
לחשוב בה על זהות.

בפיד המידע שלי ראיתי משהו --

אמרתי עכשיו משהו רע
על פיד המידע שלי, נכון?

כדאי שאפסיק להגיד את זה ככה.

מסיבה אקראית כלשהי,
אין לי מושג למה,

הופיע בדואר הנכנס שלי
משהו על מעודדות.

קראתי את הכתבה על המעודדות.
וזה סיפור מרתק.

זה קרה לפני כמה שנים בארה"ב.

היו כמה מעודדות של נבחרת
בתיכון אמריקאי,

והן אמרו דברים נבזיים
על המאמנת שלהם,

כמו שאני בטוח שילדים עושים
בקשר למורים שלהם

כל הזמן.

ואיכשהו, אותה מאמנת עלתה על זה.

היא כעסה מאד.

היא ניגשה לאחת הבנות ואמרה:

"אני דורשת שתתני לי
את סיסמת ה'פייסבוק' שלך."

אני קורא על זה כל הזמן,
שאפילו בכמה אוניברסיטאות

ובמוסדות חינוך,

מכריחים ילדים למסור
את סיסמאות ה"פייסבוק" שלהם.

הם מוכרחים למסור
את סיסמאות ה"פייסבוק" שלהם.

מדובר בילדה!

היה עליה לומר:
"העורך-דין שלי יתקשר אליך

"דבר ראשון בבוקר.

"זאת הפרה שערורייתית
של זכותי לפרטיות לפי התיקון ה-4,

"ואת תיתבעי
על כל הכסף שיש לך."

זה מה שהיא היתה
צריכה להגיד.

אבל היא ילדה,
ולכן היא מגלה את הסיסמה.

המורה לא יכולה להיכנס ל"פייסבוק",

כי ביה"ס חסם את הגישה ל"פייסבוק".

אז המורה לא יכולה להיכנס
ל"פייסבוק" לפני שתגיע הביתה.

אז הילדה מספרת לחברותיה,
ויודעים מה קרה?

המורה הרי תיכנס ותגלה הכל,

אז כל הילדות נכנסו פשוט ל"פייסבוק"
מהטלפונים שלהן,

ומחקו את הפרופילים שלהן.

אז כשהמורה נכנסה,
לא היה שם כלום.

הנקודה היא שהזהויות האלה,
הן לא רואות אותן באותו אופן.

זהות, במיוחד אצל מתבגרים,
היא דבר נזיל.

יש להם המון זהויות
שהם משחקים איתן,

ואם יש לך זהות שאינך אוהב,

כי איכשהו מנצלים אותה
או שהיא לא בטוחה או מתאימה,

אתה פשוט מוחק אותה
ויוצר אחרת.

הרעיון שיש לך זהות
שמישהו נתן לך,

הממשלה או מי שלא יהיה,

ואתה תקוע איתה
וחייב להשתמש בה בכל מקום,

הוא מוטעה לחלוטין.

למה לך לדעת מי הוא מי
ב"פייסבוק",

אם אינך רוצה להשפילו
או להטרידו באופן מסוים?

וזה פשוט לא עובד טוב.

הדוגמה הרביעית שלי
היא שבמקרים מסוימים

שבהם אתם באמת רוצים להיות -

אם תהיתם, זה אני
בהפגנה נגד 20 הגדולות, ה"ג'י-20".

לא הייתי ממש בהפגנה,
אבל היתה לי פגישה בבנק

ביום של ההפגנה,
וקיבלתי דוא"ל מהבנק:

"בבקשה אל תלבש חליפה,
כי זה ישלהב את המפגינים."

אני נראה לא רע בחליפה,
למען האמת.

אז אתם מבינים מדוע זה מכניס
אותם לטירוף אנטי-קפיטליסטי. [צחוק]

אז חשבתי לעצמי,

אם אינני רוצה
לשלהב את המפגינים,

הכי הגיוני ללכת לבוש כמו מפגין.

אז הלכתי לבוש כולי בשחור,

כובע-גרב שחור, כפפות שחורות,

אבל הסרתי אותן
כדי לחתום בספר האורחים.

אני לובש מכנסיים שחורים,
נועל מגפיים שחורים,

הייתי לבוש כולי בשחור.

נכנסתי לבנק בשעה 10:
"היי. אני דייב בירץ'.

"יש לי פגישה ב-3
עם זה ועם זה."

קלי קלות. הם החתימו אותי.
הנה תג המבקר שלי.

[צחוק]

אז השטות הזאת,

שיש צורך בשמות אמיתיים
ב"פייסבוק" וכדומה,

זהו סוג האבטחה שהיא משיגה.

מין הצגה של אבטחה
בלי אבטחה אמיתית.

אבל אנשים כאילו משחקים
במחזה שעוסק באבטחה.

וכל עוד כולם למדו את
תפקידיהם בע"פ, כולם מרוצים.

אבל זאת אינה אבטחה אמיתית.

במיוחד משום שאני שונא בנקים
יותר מאשר מפגיני ה"ג'י-20",

כי אני עובד עבורם.

אני יודע שהמצב גרוע יותר
מכפי שהחבר'ה האלה חושבים.

[צחוק]

אבל נניח שאני עובד בבנק
ליד מישהו

שמתעסק במשהו.

האנשים האלה שלוקחים כסף מבנקים...

סוחרי מניות - על אלה חשבתי.

נניח שאני יושב ליד
סוחר מניות נוכל,

ואניי רוצה לדווח עליו
למנהל הבנק.

אני מתחבר כדי
להתעסק קצת בהלשנה.

ושולח הודעה: "הסוחר הזה נוכל."

ההודעה הזו חסרת משמעות.

אם לא יודעים
שאני סוחר באותו בנק,

אם ההודעה הזו
באה סתם ממישהו,

למידע שלה יש ערך אפסי.

אין טעם לשלוח
את ההודעה הזו.

צריך לדעת שאני...

אבל אם עלי להוכיח מי אני,

אין סיכוי שאשלח הודעה זו.

זה כמו שאחות בבי"ח
תדווח על מנתח שיכור.

ההודעה הזו תישלח
רק אם אני אלמוני.

כך שהמערכת זקוקה כאן לאמצעים
לספק אלמוניות,

אחרת לא נשיג
את המטרה שלנו.

ארבע בעיות, אם כן.
מה נעשה בקשר לכך?

מה שאנו נוטים לעשות בקשר לכך

הוא לחשוב במונחים אורווליאניים.

אנו מנסים ליצור גרסאות אלקטרוניות

לתעודת הזהות שממנה נפטרנו ב-1953.

אילו היה לנו כרטיס,

- תקראו לזה "זיהוי פייסבוק" -
שמוכיח מי אתם,

ואתם חייבים לשאת אותו תמיד,
זה פותר את הבעיה.

וכמובן, מכל הסיבות
שזה עתה תיארתי,

זה לא פותר אותה,
ועלול אפילו להחמיר כמה בעיות.

ככל שאתם נאלצים יותר
להשתמש בזהותכם האמיתית,

ו-וודאי שבקשר לעסקאות,

כך סביר יותר שזהותכם
תיגנב או תזוייף.

המטרה היא להפסיק את השימוש בזהות

בעסקאות שאינן דורשות הזדהות,

שזה בעצם כמעט כל העסקאות.

כמעט כל העסקאות שאתם עושים

לא דורשות זאת, נכון?

למשל, אם מותר לכם לנהוג ברכב,

אם מותר להיכנס לבניין,
האם אתם מעל גיל 18 וכו' וכו'.

אז הצעתי היא --
אני, כמו ג'יימס,

חושב שצריך לחדש את העניין
במחקר ופיתוח.

לדעתי, זו בעיה פתירה.

זה משהו
שאנו מסוגלים לעשות.

בנסיבות האלה,
טבעי שאפנה אל "דוקטור הו".

כי במקרה הזה,

כמו בהרבה תחומי חיים נוספים,

דוקטור הו כבר הראה לנו
את התשובה.

עלי לציין,
לטובת כמה ממבקרינו הזרים,

שדוקטור הו הינו המדען הגדול ביותר
שחי כיום באנגליה.

[צחוק]

והוא מהווה מגדלור
של אמת והארה לכולנו.

והנה דוקטור הו
עם הנייר הנפשי שלו.

נו, בחייכם, בטוח שראיתם
את הנייר הנפשי של דוקטור הו.

לא תיחשבו חנונים
אם תגידו שכן.

מי ראה את הנייר הנפשי
של דוקטור הו?

כן, בטח. היית אז בספריה
ולמדת כל הזמן.

זה מה שעמדת לומר לנו?

הנייר הנפשי של דוקטור הו

זה כשמרימים את הנייר הנפשי,

האדם, במוח שלו,

רואה את מה שהוא
אמור לראות.

אז אם אני רוצה
להראות לכם דרכון בריטי,

אני מרים את הנייר הנפשי
ואתם רואים דרכון בריטי.

אם אני רוצה להיכנס למסיבה,

אני מרים את הנייר הנפשי,

ומראה לכם הזמנה למסיבה.

אתם רואים מה שאתם
רוצים לראות.

אני טוען שעלינו ליצור
גירסה אלקטרונית של זה,

אבל עם שינוי זעיר:

זה יראה לכם דרכון בריטי

רק אם באמת יש לי כזה.

זה יראה לכם הזמנה למסיבה
רק אם יש לי כזו.

זה יראה שאני מעל גיל 18
רק אם אני באמת כזה.

אבל שום דבר אחר.

אם אתם הסלקטור בבר,
אתם צריכים לדעת שאני בן יותר מ-18,

במקום שאציג לכם רשיון נהיגה,

שיראה לכם שאני יודע לנהוג,

את שמי, את כתובתי
וכל מיני דברים כאלה.

אני מראה לכם
את הנייר הנפשי שלי,

והוא אומר לכם רק
אם אני מעל 18 או לא.

בסדר.

האם זהו חלום באספמיה?

כמובן שלא,
אחרת לא הייתי כאן.

כדי לבנות דבר כזה,
ושיהיה מוצלח,

אציין את הדברים
מבלי להיכנס אליהם.

דרושה תכנית,

כלומר, נבנה את זה

כתשתית, לשימוש כולם,

כדי לפתור את כל הבעיות האלה.

ניצור שירות ציבורי,

השירות צריך להיות אוניברסלי,

אפשר להשתמש בו בכל מקום,

אני רק נותן לכם מבזקים
של הטכנולוגיה הזו.

זו כספומט יפני,

תבנית טביעת האצבע שמורה
בטלפון הנייד.

אז כשרוצים למשוך כסף,

אתם מניחים את הטלפון הנייד
על הכספומט ונוגעים באצבע,

טביעת האצבע עוברת לטלפון,

הטלפון אומר שאתם מי שאתם

והכספומט מוציא לכם כסף.

זה צריך להיות שירות
שאפשר להשתמש בו בכל מקום.

הוא חייב להיות לגמרי נוח,

ככה אני נכנס לפאב.

כל מה שההתקן שבדלת הפאב
מורשה לעשות הוא לבדוק

אם האיש הוא מעל גיל 18
ומותר לו להיכנס.

הרעיון הוא שנוגעים
עם כרטיס הזיהוי בדלת,

ואם מותר לי להיכנס,
מוצגת התמונה שלי,

ואם לא - מוצג צלב אדום.

זה לא מסגיר שום מידע נוסף.

זה לא דורש מכשירים מיוחדים,
וזה אומר רק דבר אחד,

בהמשך להצהרתו של רוס,
שאני מסכים איתה לגמרי,

אם לא דרוש מכשיר מיוחד,
זה צריך להיות בטלפון הנייד.

זו הברירה היחידה שלנו.
זה צריך לעבוד מהטלפון הנייד.

יש 6.6. מיליארד
מנויי טלפון סלולרי.

הנתון הכי אהוב עלי:
רק 4 מיליארד מברשות שיניים בעולם.

זה אומר משהו.
[צחוק]

אין לי מושג מה.
[צחוק]

אני סומך על העתידנים שלנו,
שיגלו לי.

זה צריך להיות שירות
בר-הרחבה.

כלומר משהו שכולם יכולים
לפתח עליו.

לכל אחד צריכה להיות אפשרות
להשתמש בתשתית הזאת,

ללא צורך בהרשאות ורשיונות. כלום.

לכל אחד צריכה להיות אפשרות
לכתוב איזו תוכנה עבורה.

ידוע לכם מהי סימטריה,

אז זה די ברור לכם.

ככה נעשה את זה.

נעשה את זה בעזרת טלפונים,
ננצל את השידור הקרוב בין טלפונים.

אני טוען שהטכנולוגיה שיש ליישם,

הנייר הנפשי של דוקטור הו,
כבר נמצאת כאן,

ואם למישהו מכם יש כרטיס חיוב
חדש של "ברקלי'ס",

עם הממשק נטול המגע,

הטכנולוגיה הזו כבר ברשותו.

אם הייתם בעיר,

והשתמשתם בכרטיס "אויסטר",

זה מזכיר לכם משהו?

הטכנולוגיה כבר קיימת.

הטלפונים הראשונים שבהם
הוכללה הטכנולוגיה,

הם נקסוס של "גוגל", האס-2,
רשת הוויי-פיי 7.9 של "סמסונג",

הטלפונים הראשונים שבהם
הוכללה הטכנולוגיה

כבר נמצאים בחנויות.

הרעיון הוא שעובד חברת הגז

יכול להופיע אצל אמא שלכם

ולהראות לה את הטלפון שלו,

והיא תוכל להקיש עליו בטלפון שלה,

וזה יראה ירוק אם הוא באמת
מ"בריטיש גז"

ואפשר להכניס אותו,

או אדום, אם הוא לא.
זהו זה.

ויש לנו הטכנולוגיה לייצר זאת.

ויותר מזה,

למרות שכמה מזה נשמע
מנוגד להגיון,

כמו להוכיח שאני בן יותר מ-18
בלי להוכיח מי אני,

שיטת ההצפנה שמאפשרת זאת
לא רק קיימת,

אלא גם מוכרת היטב
ומובנת היטב.

חתימות דיגיטליות,
הסתרת סיסמאות הרשאה ציבוריות,

הטכנולוגיות האלה קיימות
כבר זמן רב,

פשוט לא היתה לנו דרך
לארוז אותן יחד.

אז הטכנולוגיה באמת קיימת.

אנו יודעים שהיא עובדת.

יש כמה דוגמאות של
השימוש בטכנולוגיה

במקומות נסיוניים.

זהו שבוע האופנה של לונדון,

שבו הקמנו מערכת עם "או2",

זה בוצע לקראת הפסטיבל האלחוטי
בהייד פארק,

אתם רואים את האנשים
שנכנסים עם רצועות אח"ם,

שנבדקות בעזרת טלפון "נוקיה"
שקורא את הרצועה.

אני מציג לכם את אלה
רק כדי שתראו כמה זה יומיומי,

שהדברים האלה עובדים בסביבות האלו.

הם לא צריכים להיות מיוחדים.

לסיכום, אני יודע
שאתם יכולים לעשות זאת,

כי אם ראיתם את הפרק,
ב"דוקטור הו",

תכנית הפסחא המיוחדת
של "דוקטור הו",

שבה הוא נסע למאדים באוטובוס,

נחזור ונאמר לתלמידים הזרים,

שזה לא קורה בכל פרק.

זה היה מקרה מיוחד מאד.

אז בפרק שבו הוא נוסע למאדים
באוטובוס לונדוני,

אינני יכול להראות לכם את הקטע,

בגלל ההגבלות המעצבנות
של זכויות יוצרים מימי המלכה אן,

של הבי-בי-סי,

אבל בפרק שבו הוא נוסע למאדים
באוטובוס לונדוני,

רואים בבירור את דוקטור הו
עולה לאוטובוס

שיש בו קורא כרטיסים
של "אויסטר"

ונעזר בנייר הנפשי שלו.

מה שמוכיח שלנייר הנפשי

יש ממשק אבטחה של מיקרוסופט.

תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]