השטן בא לעיר. אבל אל תדאגו - כל מה שהוא רוצה זה להעלות מופע קסמים. ההנחה האבסורדית הזו יוצרת את העלילה המרכזית של יצירת המופת של מיכאיל בולגקוב, "האמן ומרגריטה." הוא נכתב במוסקווה במהלך שנות ה 30 של המאה ה 20, השילוב הסוריאליסטי של סאטירה פוליטית, בדיון הסטורי, ומיסטיות סמויה הפכה למסורת כאחד מהסיפורים הכי טובים של המאה ה 20 - ואחד המוזרים שבהם. הסיפור מתחיל כשפגישה בין שני חברים באליטה הספרותיתת של מוסקווה מופרעת על ידי ג'נטלמן מוזר בשם וולאנד, שמציג את עצמו כמלומד זר שהוזמן לתת מצגת על קסם שחור. כשהזר מערב את שני העמיתים בדיון הפילוסופי ועושה ניבויים מאיימים על עתידם, הקוראים פתאום מועברים לירושלים של המאה הראשונה. פונטיוס פילאטוס המעונה דן שם בניגוד לרצונו את ישו מנצרת למוות. עם נרטיב שנע בין שני המיקומים, וולאנד והפמליה שלו - אזזלה, קורובייב, הלה, והחתול הענק בשם בהמות - נראים שיש להם כוחות קסומים לא הגיוניים, בהם הם משתמשים כדי להעמיד את ההופעה שלהם בעודם משאירים שביל של הרס ובלבול בדרכם. הרבה מההומור השחור של הסיפור מגיע לא רק מההתנהגות הדמונית הזו, אלא גם מהרקע עליו הוא מתרחש. הסיפור של בולגאקוב מתרחש באותו מיקום בו הוא נכתב -- ברית המועצות בשיאה של התקופה הסטליניסטית. שם, אמנים וסופרים עבדו תחת צנזורה קשוחה, שנתונה לכליאה, הגלייה, והוצאות להורג אם נראה שהם חותרים תחת אידיאולוגיית המדינה. אפילו אם היא מאושרת, העבודה שלהם -- יחד עם דיור, נסיעות, וכל השאר -- נשלטת על ידי בירוקרטיה מסובכת. בסיפור, וולאנד משנה את המערכת יחד עם מארג המציאות, לתוצאות מצחיקות. כשראשים מופרדים מהגוף וכסף יורד מהשמיים, האזרחים של מוסקווה מגיבים עם אינטרסים עצמיים קטנוניים, מה שמראה איך החברה הסובייטית גידלה חמדנות וציניות למרות האידיאלים שלה. הקריינות העובדתית מערבת בכוונה את המוזרות והארועים העל טבעיים עם האבסורדיות היום יומית של החיים הסובייטיים. אז איך בולגקוב מצליח לפרסם סיפור כזה חתרני תחת משטר מדכא? ובכן... הוא לא. הוא עבד על "האמן ומרגריטה" במשך יותר מעשר שנים. אבל בעוד הטובה האישית של סטאלין אולי שמרה על בולגקוב בטוח מתביעה חמורה, הרבה מהמחזות והכתבים שלו לא פורסמו, מה שהשאיר אותו בטוח אבל מושתק בפועל. עם מותו של הסופר ב 1940, כתב היד נותר לא מפורסם. גרסה מצונזרת הודפסה לבסוף בשנות ה 60, בעוד עותקים של כתב היד הלא מצונזר המשיכו להסתובב בין חוגי ספרות מחתרתיים. הטקסט המלא פורסם רק ב 1973, יותר מ 30 שנה אחרי השלמתו. החוויות של בולגקוב עם הצנזורה ותסכול אמנותי הוסיפו אווירה אוטוביוגרפית לחלק השני של הסיפור, כשסוף סוף מציגים אותנו לנשוא הסיפור. "האמן" הוא סופר חסר שם שעבד שנים על סיפור אבל שרף את כתב היד שלו אחרי שנדחה על ידי מוציאים לאור -- ממש כמו שבולגאקוב עשה עם עבודתו שלו. ועדיין הפרוטגוניסט האמיתי היא הפילגש של האמן, מרגריטה. המסירות שלה לחלום הנטוש של אהובה נושא חיבור מוזר למעללים של החבורה השטנית -- ונושאת את הסיפור לשיא סוריאליסטי. למרות ההומור השחור והמבנה המורכב, "האמן ומרגריטה" הוא, בליבו, מדיטציה על אמנות, אהבה, וגאולה שלעולם לא מאבד את עצמו בציניות. הפרסום המאוד מאוחר של הספר וההישרדות בניגוד לסיכויים הם עדות למה שוולאנד מספר לאמן: "כתבי יד לא נשרפים."