בן ה-20 הממוצע מכיר
בין 27,000 ל-52,000 מילים שונות.
עד גיל 60, המספר הממוצע
הוא בין 35,000 ל-56,000.
אם אומרים אותן בקול,
רוב המילים האלו נמשכות פחות משניה.
אז עם כל מילה, המוח צריך לקבל החלטה מהירה:
איזו מילה מאלפי האופציות
מתאימה לאות הנכנס?
בערך ב-98% מהפעמים,
המוח בוחר את המילה הנכונה.
אבל איך?
תפישת דיבור שונה מתפישת קריאה,
אבל היא דומה להבנת שפת הסימנים --
למרות שהשפה המדוברת
נחקרה יותר משפת הסימנים.
המפתח ליכולת שלנו להבין דיבור
הוא תפקיד המוח כמעבד מקבילי,
מה שאומר שהוא יכול לעשות
דברים מרובים שונים בו-זמנית.
רוב התיאוריות מניחות
שכל מילה שאנחנו יודעים
מיוצגת על ידי יחידת עיבוד שונה
שיש לה רק משימה אחת:
להעריך את הסבירות שדיבור
מתאים למילה המסויימת הזו.
בהקשר של המוח, יחידת העיבוד שמייצגת מילה
היא כנראה תבנית של פעילות יריה
בקבוצת ניורונים
בקליפת המוח.
כשאנחנו שומעים התחלה של מילה,
כמה אלפי יחידות כאלו יכולות לפעול,
כי כששומעים רק התחלה של מילה,
יש הרבה אפשרויות התאמה.
אז, כשהמילה ממשיכה,
יותר ויותר יחידות מזהות
שחסרות כמה פיסות חיוניות של מידע,
והן מפסיקות לפעול.
כנראה הרבה לפני סוף המילה,
רק תבנית פעילה אחת נשארת פעילה,
שמתאימה למילה אחת.
זה נקרא "נקודת הזיהוי."
בתהליך ההתמקדות במילה אחת,
היחידות הפעילות משביתות את פעילות האחרות,
וכך חוסכות מילי-שניות יקרות.
רוב האנשים יכולים להבין עד 8 הברות בשניה.
ועדיין, המטרה היא לא רק לזהות מילה,
אלא גם לקשר אותה למשמעות שלה.
המוח פונה להרבה
משמעויות אפשריות באותו זמן,
לפני שהמילה זוהתה לגמרי.
אנחנו יודעים זאת ממחקרים שמראים
שגם אם שומעים חלק של מילה --
כמו "קפ"
מאזינים יתחילו להפעיל
הרבה משמעויות אפשריות,
כמו קפטן או קפקייק
לפני שהמילה המלאה תופיע.
מכאן עולה שבכל פעם שאנחנו שומעים מילה
יש פיצוץ קצר של משמעויות במוח שלנו,
ובנקודת הזיהוי, המוח מתמקד בפירוש אחד.
תהליך הזיהוי עובד מהר יותר
במשפטים עם הקשר
מאשר במחרוזות אקראיות של מילים.
הקשר גם עוזר להנחות אותנו
למשמעות המיועדת של מילים
עם פרושים מרובים, כמו "עכבר" או "פח",
או במקרים של הומופונים כמו "עט" ו"את".
לאנשים רב לשוניים,
השפה לה הם מאזינים היא רמז נוסף,
המשמש כדי לבטל מילים פוטנציאליות
שלא מתאימות להקשר של השפה.
אז, איך מוסיפים
מילים חדשות לגמרי למערכת הזו?
אפילו כמבוגרים, אנחנו יכולים
להיתקל במילה חדשה כל כמה ימים.
אבל אם כל מילה מיוצגת
כתבנית מותאמת של פעילות
שמפוזרת על הרבה ניורונים,
איך אנחנו מונעים ממלים חדשות
למחוק מילים ישנות?
אנחנו חושבים שכדי להימנע מהבעיה הזו,
מילים חדשות נאגרות ראשית
בחלק של המוח שנקרא ההיפוקמפוס,
רחוק מהמאגר המרכזי של המילים בקליפת המוח,
אז הן לא חולקות ניורונים עם מילים אחרות.
ואז במהלך מספר לילות של שינה,
המילים החדשות מועברות בהדרגה
ומתמזגות עם הישנות.
חוקרות חושבות שתהליך הרכישה ההדרגתי הזה
עוזר להימנע מהפרעה למילים קיימות.
אז במשך היום,
פעילות לא הכרתית מייצרת פיצוצים
של משמעות כשאנחנו משוחחים.
בלילה, אנחנו נחים, אבל המוחות שלנו
עסוקים בשילוב המידע החדש
ברשת המילים.
כשאנחנו מתעוררים,
התהליך הזה מבטיח שנהיה מוכנים
לעולם השפה המשתנה מיום ליום.