אני אדבר איתכם היום על התכנון של טכנולוגיה רפואית למצבים של משאבים דלים. אני חוקרת מערכות רפואיות במדינות האלו. ואחד מהפערים הגדולים בטיפול, כמעט בכל המקומות, הוא גישה לניתוחים בטוחים. עכשיו אחד מצווארי הבקבוק העיקריים שמצאנו שמונע גם את הגישה וגם את הביטחון של הניתוחים האלה שכן קורים היא ההרדמה. ולמעשה, זה מודל שאנחנו מצפים שיעבוד לאספקת הרדמה בסביבות האלו. כאן יש לנו סצנה שהייתם מוצאים בכל חדר ניתוח בארצות הברית או כל מדינה מפותחת אחרת. ברקע כאן יש מכונת הרדמה משוכללת. והמכונה הזו מסוגלת לאפשר ניתוחים ולהציל חיים מפני שהיא תוכננה תוך מחשבה על הסביבה הזו. כדי לעבוד, המכונה הזו צריכה מספר דברים שבית החולים יכול להציע. היא צריכה מרדים מאוד מיומן עם שנים של הכשרה במכונות מסובכות כדי לעזור לה לנטר את זרימת הגז ולשמור על המנותחים בטוחים ומורדמים במהלך הניתוח. זו מכונה עדינה שרצה על אלגוריתמים ממוחשבים, והיא צריכה טיפול עדין כדי שהיא תעבוד, והיא מתקלקלת דיי בקלות. וכשזה קורה, היא צריכה צוות של מהנדסים ביו מכאניים שמבינים את המורכבות שלה, יכולים לתקן אותה, יכולים להשיג חלקים ולעזור לה להמשיך להציל חיים. זו מכונה דיי יקרה. היא צריכה בית חולים שהתקציב שלו יכול לאפשר מכונה אחת שעולה 50 או 100,000$. ואולי הכי ברור, ואולי הכי חשוב -- והדרך לרעיונות ששמענו עליהם מדגים את זה -- היא צריכה תשתית שיכולה לספק מקור בלתי נפסק של חשמל, של חמצן דחוס ואת שאר האספקה הרפואית שכל כך חשובה לפעילות של המכונה הזו. במילים אחרות, המכונה דורשת הרבה דברים שבית החולים הזה לא יכול להציע. זו אספקת חשמל לבית חולים באזורי הספר של מלאוי. בבית החולים הזה, יש אשה אחת עם הכשרה לתת הרדמה, והיא מוסמכת מפני שיש לה 12, אולי 18 חודשים של הכשרה בהרדמה. בבית החולים ובכל האזור אין מהנדס ביו-רפואי יחיד. אז כשהמכונה הזו מתקלקלת, המכונות שיש להם מתקלקלות, הם צריכים לנסות להבין, אבל רוב הזמן, זה סוף הדרך. המכונות האלה עוברות לבית הקברות. והמחיר של המכונה שהזכרתי יכול לייצג אולי רבע או שליש של תקציב הפעילות השנתי של בית החולים. ולבסוף, אני חושבת שאתם יכולים לראות שהתשתית היא לא ממש חזקה. בית החולים הזה מחובר לרשת ממש חלשה, אחת שנופלת הרבה. אז לעיתים קרובות כל בית החולים, פועל רק על גנרטור. ואתם יכולים לדמיין, הגנרטור מתקלקל או נגמר לו הדלק. והבנק העולמי רואה את זה ומעריך שבית חולים במצב כזה במדינה עם הכנסה נמוכה יכול לצפות ל 18 הפסקות חשמל בחודש. ובדומה, חמצן דחוס ואספקה רפואית אחרת הם באמת מותרות ויכולים רבות להיות חסרים במשך חודשים ואפילו שנה. אז זה נראה מטורף, אבל המודל שיש לנו עכשיו לוקח את המכונות האלה שתוכננו לסביבה הראשונה שהראיתי לכם ותורמים אותן או מוכרים אותן לבתי חולים בסביבות האלה. זה לא רק לא מתאים, זה נעשה ממש לא בטוח. אחד השותפים שלנו בבית החולים ג'ונס הופקינס צפה בניתוחים בסיירה לאון בערך לפני שנה. והניתוח הראשון ביום היה מילדותי במקרה. אישה הגיעה, והיתה זקוקה לניתוח קיסרי דחוף כדי להציל את חייה ואת חיי התינוק. והכל התחיל בצורה טובה. המנתח היה מוכן והתכונן. האחות הייתה שם. היא היתה מסוגלת להרדים אותה במהירות, וזה היה חשוב בגלל הדחיפות של המצב. והכל התחיל טוב עד שהחשמל הפסיק. ועכשיו באמצע הניתוח, המנתח נלחם נגד השעון כדי לסיים את הניתוח, שהוא יכול - יש לו פנס ראש. אבל האחות מילולית רצה בחדר ניתוח חשוך מנסה למצוא את כל דבר שהיא יכולה כדי להרדים את הפציינטית, כדי לשמור עליה מורדמת. מפני שהמכונה שלה לא עובדת כשאין חשמל. ועכשיו הניתוח הרגיל הזה שרבות מכן בוודאי חוו, ואחרים הם תוצר שלו, הפך לטרגדיה. ומה שכל כך מתסכל זה שזה לא מקרה מבודד; זה קורה בכל העולם המתפתח. 35 מיליון ניתוחים נערכים כל שנה בלי הרדמה בטוחה. הקולגה שלי דר. פול פנטון, חי את המציאות הזו. הוא היה המרדים הראשי בבית חולים במלאווי, בית חולים לימודי. הוא הלך לעבוד כל יום בחדר ניתוח כמו זה, מנסה לספק הרדמה וללמד אחרים איך לעשות את זה עם אותו ציוד שהפך לכל כך לא אמין, ולמעשה לא בטוח, בבית החולים שלו. ואחרי המון ניתוחים ואתם יכולים לדמיין, טרגדיות באמת נוראיות, הוא פשוט אמר, "זהו, אני סיימתי. זה מספיק. חייב להיות משהו יותר טוב." אז הוא הלך במורד המסדרון למקום בו זרקו את כל המכונות שפשוט התפגרו להם -- אני חושבת שזה המושג המדעי -- והוא פשוט התחיל לשחק. הוא לקח חלק אחד ממכונה אחת ואחר ממכונה אחרת, והוא ניסה להגיע למכונה שתעבוד במציאות שעמדה לפניו. ומה שהוא הגיע אליו היה הבחור הזה, אב הטיפוס של מכונת ההרדמה האוניברסלית -- מכונה שתעבוד ותרדים את החולים שלו לא משנה מה התנאים שהיו לבית החולים להציע. הנה היא בבית באותו בית חולים, מפותחת קצת יותר, 12 שנים מאוחר יותר, עובדת עם חולים מילדים לגריאטריקה. עכשיו תנו לי להראות לכם מעט על איך המכונה הזו עובדת. וואלה! הנה היא. כשיש לכם חשמל, הכל בתוך המכונה מתחיל בבסיס. יש מרכז חמצן בנוי בתוכה שם למטה. עכשיו שמעתם אותי מזכירה חמצן כמה פעמים עד הנקודה הזו. בעיקרון, כדי לתת הרדמה, תרצו חמצן טהור ככל האפשר, מפני שבסופו של דבר אתם תדללו אותו בעיקרון עם הגז. והתערובת שהחולה שואף צריכה להכיל לפחות אחוז מסויים של חמצן אחרת היא יכולה להיות מסוכנת. אבל ככה בפנים כשיש חשמל, מרכז החמצן לוקח אויר מהחדר. עכשיו אנחנו יודעים שאויר מהחדר הוא חופשי להפליא, הוא נמצא בשפע, וזה כבר 21 אחוז חמצן. אז כל מה שהמרכז הזה עושה הוא לקחת אויר מהחדר, לסנן אותו ולהוציא חמצן ב95 אחוז דרך כאן שם הוא מעורבב עם חומר ההרדמה. עכשיו לפני שהתערובת הזו מגיעה לריאות של החולה, היא תעבור פה -- אתם לא יכולים לראות את זה, אבל יש חיישן חמצן פה -- שיראה על המסך פה את אחוז החמצן המסופק. עכשיו אם אין חשמל, או, חס וחלילה, החשמל נפסק באמצע הניתוח, המכונה עוברת אוטומטית, ללא מגע אפילו, למשוך אויר מהחדר דרך הכניסה הזו. כל השאר אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא שעכשיו אתם עובדים רק עם 21 אחוז חמצן. עכשיו זה היה פעם משחק ניחוש מסוכן, מפני שרק ידעתם אם נתתם מעט מדי חמצן ברגע שמשהו רע קרה. אבל שמנו סוללה מאריכת חייים שם בפנים. זה החלק היחידי עם גיבוי סוללה. אבל זה נותן שליטה למפעיל, אם יש חשמל או לא, מפני שהם יכולים לשנות את הזרימה בהתבסס על אחוז החמצן שהם רואים שהם נותנים לחולה. בשני המקרים, בין אם יש לכם חשמל או לא, לפעמים ההחולה צריך עזרה בנשימה. זו פשוט המציאות של ההרדמה. הריאות יכולות להיות משותקות. אז רק הוספנו את המפוחים הידניים האלה. ראינו ניתוחים של שלוש או ארבע שעות שהנשימו את החולה עם זה. אז זו מכונה די ישירה. אני רועדת להגיד פשוטה; היא ישירה. והיא מתוכננת כך. ואתם לא צריכים להיות מרדימים מומחים ומאומנים היטב כדי להשתמש במכונה הזו, שזה טוב, כי בבתי החולים באזורים הכפריים האלה, אתם לא תקבלו כזו רמה של הכשרה. היא גם מתוכננת לסביבה בה ישתמשו בה. זו מכונה עמידה להפליא. היא צריכה לעמוד בלחץ ובשימוש שקורה בבתי חולים באזורים הכפריים האלה. אז היא לא תתקלקל בקלות, אבל אם היא כן, ממש כל חלק במכונה יכול להיות מוחלף עם מפתח אלן ומברג. ולבסוף, היא ברת השגה. המכונה הזו מגיעה לשמינית ממחיר המכונה הרגילה שהראתי קודם. אז במילים אחרות, מה שיש לנו פה הוא מכונה שיכולה לאפשר ניתוחים ולהציל חיים מפני שהיא תוכננה לסביבה שלה בדיוק כמו המכונה הראשונה שהראיתי לכם. אבל אנחנו לא רוצים לעצור פה. היא עובדת? האם זה התכנון שיעבוד במקום? ובכן ראינו תוצאות טובות עד עכשיו. זה ב 13 בתי חולים בארבע מדינות, ומאז 2010, עשינו יותר מ2,000 ניתוחים בלי שום ארועים קליניים בעייתיים. אז אנחנו מאושרים. זה באמת נראה כמו פיתרון לא יקר וסקיילבילי לבעיה ממש נפוצה. אבל אנחנו עדיין רוצים להיות בטוחים שזה באמת המכשיר הכי בטוח ואפקטיבי שאנחנו יכולים להכניס לבתי חולים. אז כדי לעשות את זה השקנו מספר שותפויות עם ארגונים חוץ ממשלתיים ואוניברסיטאות כדי לאסוף מידע על ממשק המשתמש, על סוגי הניתוחים שהיא מתאימה להם ודרכים בהן אנחנו יכולים לשפר את המכשיר עצמו. אחת השותפויות האלה היא עם ג'ונס הופקינס ממש פה בבולטימור. יש להם מעבדת הרדמה ממש מגניבה בבולטימור. אז אנחנו לוקחים את המכונה ויוצרים כמה ממשברי חדר הניתוח שהמכונה הזו אולי תעמוד מולן באחד מבתי החולים שהיא מיועדת אליהם, ובסביבה סגורה ובטוחה, מעריכים את היעילות שלה. אז אפשר להשוות את התוצאות מהמחקר הזה עם נסיון מהעולם האמיתי, מפני שאנחנו שמים שתיים כאלה בבתי חולים שג'ונס הופקינס עובד איתם בסיירה לאון, כולל בית החולים בו הניתוח הקיסרי הזה קרה. אז דיברתי הרבה על הרדמה, ואני נוטה לעשות את זה. אני חושבת שזה ממש מדהים וחלק חשוב של רפואה. וזה באמת נראה שולי, אנחנו אף פעם לא חושבים על זה, עד שאין לנו גישה לזה, ואז היא נהיית שומרת השער. מי נכנס לניתוח ומי לא? מי עובר ניתוח בטוח ומי לא? אבל אתם יודעים, זו רק אחת מכל כך הרבה דרכים שעיצוב, עיצוב מתאים, יכול להשפיע על תוצאות בריאותיות. אם יותר אנשים באספקת הרפואה שבאמת עובדים על כמה מהאתגרים האלה במדינות עם הכנסה נמוכה יוכלו להתחיל את תהליך העיצוב שלהם, את חיפוש הפתרונות שלהם, מחוץ לקופסה ובתוך בית החולים -- במילים אחרות, אם נוכל לעצב לסביבה שקיימת בכל כך הרבה אזורים בעולם, במקום זו שאנו מקווים שתהייה קיימת -- אולי אפילו נציל הרבה חיים. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)