"הכרזנו מלחמה כנגד מחלת הסרטן,

"וננצח במלחמה עד שנת 2015."

זוהי הכרזה של הקונגרס האמריקאי
והמכון הלאומי לחקר הסרטן

שניתנה לפני מספר שנים,
בשנת 2003.

אני לא יודע מה אתם חושבים,
אבל אני לא השתכנעתי.

לא נראה לי שניצחנו במלחמה הזו עדיין,

ואני לא חושב שיש כאן מישהו
שמפקפק בכך.

אני טוען שסיבה עיקרית

בגללה אנו לא מנצחים
במלחמה נגד מחלת הסרטן

היא שאנו נלחמים במחלה
בעיניים עצומות.

אני אפתח בסיפור על חבר טוב שלי.

שמו אהוד.

לפני מספר שנים,
אהוד אובחן כחולה בסרטן במוח.

ולא סתם סרטן במוח:

אחד מסוגי סרטן המוח הקטלניים ביותר.

למעשה, זה סרטן כה קטלני

שהרופאים אמרו לו שיש להם רק 12 חודשים,

ובמהלך 12 החודשים הללו,
הם חייבים למצוא לו טיפול.

הם חייבים למצוא לו מרפא,

ואם הם לא ימצאו, הוא ימות.

החדשות הטובות, כך הם אמרו,

הן שיש המון טיפולים שונים
שניתן להשתמש בהם,

החדשות הרעות

הן שכדי לדעת אם טיפול עובד או לא,

צריך לחכות בערך שלושה חודשים.

כך שהם לא יכולים לנסות הרבה טיפולים.

כך שאהוד התחיל את הטיפול הראשון,

ובמהלך הטיפול הראשון,
ממש בימי הטיפול הראשונים,

נפגשנו, והוא אמר לי,
"אדם, אני חושב שהטיפול עובד.

"נראה לי שהיה לנו המון מזל,
משהו קורה."

ואני שאלתי, "באמת?
איך אתה יודע אהוד?"

והוא ענה, "תשמע,
אני מרגיש ממש נורא.

"כך שמשהו בטוח עובד שם.

"זה פשוט חייב להיות."

למרבה הצער, לאחר שלושה חודשים
חזרו התוצאות. הטיפול לא עבד.

ואהוד התחיל את הטיפול השני.

ושוב, אותו סיפור.

"זה מרגיש ממש נורא, 
משהו בטוח עובד כאן."

ואחרי שלושה חודשים,
שוב קיבלנו בשורות רעות.

אהוד מתחיל את הטיפול השלישי,
ואז את הרביעי.

ואז, כמו שהרופאים צפו,
אהוד נפטר.

אתם יודעים, כשמישהו קרוב אליכם 
עובר מאבק עצום כל כך,

אתה ממש מוצף ברגשות.

המון דברים חולפים בראש.

אצלי, זה היה בעיקר כעס.

כעסתי על הכל, איך ייתכן שזה הטיפול 
הטוב ביותר שאנחנו יכולים להציע?

והתחלתי ללמוד את הנושא.

והסתבר לי, שזה לא רק 
הטיפול שהרופאים הציעו לאהוד.

וזה לא רק הטיפול שהרופאים 
מציעים לכל חולי סרטן המוח בכלל.

אנחנו לא ממש מצליחים
למצוא טיפול לכל חולי הסרטן.

בחרתי נתון סטטיסטי אחד,

אני בטוח שחלק מכם מכירים אותו.

אתם יכולים לראות כאן 
כמה חולים מתו מסרטן.

במקרה הזה מדובר בנשים בארה"ב,

משנת 1930.

תוכלו לראות שלא השתנה הרבה.

עדיין מדובר בבעיה עצומה.

ניתן להבחין במספר שינויים.

ניתן לראות שסרטן הריאה,
לדוגמא, נמצא בעליה.

תודה לכן סיגריות.

וניתן לראות גם, לדוגמא, את סרטן הקיבה

שפעם היה אחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר,

וכיום הוא מוגר.

ולמה זה קרה? מישהו יודע?

מדוע אנשים כבר לא מתים מסרטן הקיבה?

מה הייתה פריצת הדרך הרפואית העצומה

שהגיעה לעולם 
והצילה את האנושות מסרטן הקיבה?

האם מדובר בתרופה חדשה, או אבחנה משופרת?

אתם צודקים חבר'ה, כן.

מדובר בהמצאת המקרר,

ובעובדה שאנחנו כבר לא אוכלים
בשר מקולקל.

כך שהדבר הטוב ביותר שקרה לנו עד כה

בזירה הרפואית ובחקר הסרטן

הוא למעשה המצאת המקרר.

(צחוק)

וכך – כן, אני יודע.

אנחנו לא ממש מצליחים.

אני לא רוצה למזער את ההתקדמות

ואת כל מה שנעשה בחקר הסרטן.

תראו, יש מעל 50 שנות מחקר טוב בתחום הסרטן

בהן התגלו תגליות עצומות
שלימדו אותנו על מחלת הסרטן.

ולמרות זאת,

יש עוד המון עבודה לעשות.

ושוב, אני טוען שהסיבה העיקרית

לכך שלא הצלחנו כל כך עד היום,

היא שאנחנו נלחמים בעיניים עצומות.

וכאן נכנסת טכנולוגיית ההדמיה הרפואית.

כאן נכנסת העבודה שלי.

כדי להבין מהי ההדמיה הרפואית הטובה ביותר

שניתן להציע כיום לחולי סרטן המוח,

ובעצם לכלל חולי הסרטן,

תראו את סריקת ה-PET הזו.

בואו נראה. הנה זה.

זוהי סריקת PET/CT,

ומה שניתן לראות בסריקת ה- PET/CT

הוא שה-CT מראה לנו את העצמות,

וה-PET מראה לנו את הגידול.

מה שרואים כאן

הוא בעצם מולקולות של סוכר

אליה הוספנו סמן קטן

שניתן לקלוט מחוץ לגוף,

"היי, אני כאן."

ומולקולות הסוכר הללו מוזרקות לחולים
בכמות עצומה,

הן נעות ברחבי הגוף כולו

ומחפשות תאים שרעבים לסוכר.

תראו איך הלב, לדוגמא, מואר בתמונה.

כי הלב צורך המון סוכר.

תראו גם שהשלפוחית מוארת כאן.

כי השלפוחית היא המקום שמפנה

את הסוכר מהגוף שלנו.

ואז תראו מספר נקודות 'חמות' נוספות,

ואלו הם למעשה גידולים סרטניים.

מדובר בטכנולוגיה נהדרת.

בפעם הראשונה יכולנו להביט 
אל תוך גופו של אדם

בלי להוציא את כל התאים הללו

ולהביט בהם במיקרוסקופ,

אלא בדרך לא חודרנית
שמאפשרת להביט אל תוך גוף האדם

ולהגיד, "היי,
האם הסרטן שלח גרורות?

"איפה זה נמצא?"

וסריקות ה-PET שכאן מראות בצורה ברורה מאד

היכן נמצאות הנקודות החמות,
היכן נמצא הגידול.

אבל כמה שזה נראה לנו מופלא,

למרבה הצער, זה לא כל כך מרשים.

אתם רואים את הנקודות החמות האלו.

אתם יכולים לנחש כמה תאי סרטן יש
בכל נקודה כזו?

מדובר בכ-100 מיליון תאי סרטן,

אני רוצה שתחשבו על המספר הזה.

ובכל נקודה קטנה כזו

שאתם רואים כאן בתמונת ההדמיה,

חייבים להיות לפחות 100 מיליון תאי סרטן

על מנת שנוכל לראות אותם בהדמיה.

ואם נראה לכם שמדובר במספר עצום,

אכן, מדובר במספר עצום.

למעשה מדובר במספר גדול להדהים,

כי מה שבאמת דרוש לנו 
לאיתור מוקדם של הסרטן

כדי שנוכל לטפל בו בזמן, 
לתת טיפול משמעותי,

לשם כך נצטרך לאתר גידולים
בגודל של אלף תאים,

ובאופן אידאלי אפילו תאים בודדים.

כך שברור שאנחנו רחוקים מאד מהיעד הזה.

בואו נערוך ניסוי קטן.

אני רוצה שתעמידו פנים ותדמיינו

שאתם מנתחי מוח.

ואתם נמצאים כרגע בחדר הניתוח,

ויש מולכם חולה,

ומבקשים מכם לוודא שהוצאתם את כל הגידול.

ואתם מביטים על החולה,

העור והגולגולת כבר הוסרו,

ואתם מביטים על המוח.

וכל מה שאתם יודעים לגבי החולה הזה

הוא שיש לו גידול בגודל כדור גולף

באונה הימנית הקדמית של המוח.

וזהו.

ואתם מביטים במוח, 
ולמרבה הצער הכל נראה אותו הדבר,

כי רקמת סרטן המוח ורקמת המוח הבריאה

נראות ממש אותו הדבר.

ואתם ממששים עם האגודל,

ואתם לוחצים קצת על המוח,

כי גידולים נוטים להיות 
קצת יותר קשים, נוקשים,

אז אתם מתחילים לגעת ועושים ככה ואומרים,

"נראה שהגידול נמצא ממש כאן."

ואתם מוציאים את סכין המנתחים
ומתחילים לחתוך את הגידול

חתיכה בכל פעם.

ובזמן שאתם מוציאים את הגידול,

אתם מגיעים לשלב בו אתם חושבים,

"או קיי, סיימתי. הוצאתי את הכל."

ובשלב זה, גם אם –

עד כה הכל נשמע קצת משוגע –

עכשיו אתם עומדים בפני ההחלטה
הקשה ביותר בחייכם.

כי עכשיו אתם צריכים להחליט,

האם לסיים את הניתוח עכשיו,
ולשחרר את החולה,

לקחת את הסיכון שהשארתם תאי סרטן במוח

תאים שלא יכולתם לראות,

או להוציא עוד רקמת מוח מהשוליים,

בדרך כלל כשני סנטימטר סביב הגידול

רק כדי להיות בטוחים שהסרתם הכל?

לא מדובר בהחלטה פשוטה,

ולצערי זו ההחלטה

שמנתחי סרטן המוח חייבים לקבל בכל יום בשבוע

כשהם מטפלים בחולים שלהם.

ואני זוכר שדיברתי עם כמה חברים במעבדה,

ואמרנו, "חייבת להיות שיטה טובה יותר."

אבל לא כמו שאומרים לחברים
שחייבת להיות שיטה טובה יותר.

פשוט חייבת (!) להיות שיטה טובה יותר.

זה פשוט לא ייאמן.

ואז חשבנו קצת.

זוכרים את סריקות ה-PET, הסוכר וכל זה.

אמרנו, אולי במקום מולקולות הסוכר,

ניקח חלקיקים קטנים של זהב,

ונתכנת אותם עם כמה חומרים כימיים.

נתכנת אותם לחפש את תאי הסרטן.

ואז נזריק את חלקיקי הזהב

לחולה בכמות עצומה,

ונחכה שהם יגיעו לכל מקום בגוף,

וממש כמו סוכנים חשאיים,

הם יעברו ליד כל תא בגוף שלנו

וינקשו על דלתות התא,

וישאלו: "האם אתה תא סרטני או תא בריא?"

אם אתה תא בריא, נמשיך הלאה.

אם אתה תא סרטני, ניצמד אליך וננצנץ,

ונודיע, "היי, תראו אותי, אני כאן."

והם יעשו זאת בעזרת מצלמות מעניינות

שפיתחנו במעבדה שלנו.

וכשנראה את הנצנוץ,
אולי נוכל להנחות את מנתחי המוח

ונעזור להם להוציא רק את הגידול
ולהשאיר את רקמת המוח הבריאה.

אז בדקנו את השיטה, והיא ממש עובדת טוב.

אראה לכם דוגמא.

מה שאתם רואים כאן

הוא הדמייה של מוח עכבר,

והשתלנו בו גידול קטן

ממש ממש קטן.

והגידול הזה גדל במוחו של העכבר,

ופנינו לרופא וביקשנו ממנו

לנתח את העכבר כאילו שהוא חולה אנושי,

ולהוציא את כל חלקי הגידול.

ובזמן שהוא מנתח,

אנחנו נצלם תמונות ונראה 
היכן נמצאים חלקיקי הזהב.

אז נתחיל את התהליך

ונזריק את חלקיקי הזהב לעכבר,

ונראה כאן בקצה השמאלי

שהתמונה שלמטה

היא התמונה שמראה לנו
היכן נמצאים חלקיקי הזהב.

מה שיפה הוא שחלקיקי הזהב

חדרו ממש אל תוך הגידול,

ומשם הם מנצנצים וקוראים לנו,
"היי, אנחנו כאן. הגידול כאן."

ועכשיו אפשר לראות את הגידול,

אבל אנחנו לא מראים זאת לרופא עדיין.

אנחנו מבקשים ממנו,
תתחיל להסיר את הגידול בבקשה,

ורואים כאן שהרופא מוציא 
את הרבע הראשון של הגידול

ורואים שהרבע הזה חסר עכשיו.

ואז הרופא הוציא רבע שני, ושלישי,

ועכשיו נראה שהוא הוציא הכל.

ובשלב הזה, הרופא חזר אלינו ואמר,

"זהו, סיימתי. מה לעשות עכשיו?

"לעצור כאן

"או להסיר עוד רקמה מהשוליים?"

ואנחנו אמרנו, "חכה רגע."

אמרנו לו, "פספסת את שתי הנקודות האלה,

"ובמקום להסיר שוליים עצומים מסביב,

"תוציא רק את שני האזורים הקטנים האלה.

"ונבדוק שוב."

אז הרופא הוציא אותם, ותאמינו או לא

הסרטן עבר לגמרי.

הדבר החשוב

הוא שלא רק שהוצאנו את כל הגידול

מתוך המוח של החולה,

או מהמוח של העכבר.

הדבר החשוב ביותר

הוא שלא היינו צריכים להוציא
כמות עצומה של רקמת מוח בריאה

תוך כדי הניתוח.

כך שעכשיו ניתן לדמיין עולם

בו רופאים ומנתחים, כשהם מוציאים גידול,

יודעים בדיוק את מה להוציא,

במקום לנחש ולמשש באצבעות.

וחשוב להבין מדוע חובה להסיר 
את הגידולים הזעירים הללו.

שאריות הגידול האלו,
אפילו אם מדובר בכמות תאים קטנה,

יגדלו ויהפכו לגידול מחדש,

והגידול יחזור.

למעשה, הסיבה בגללה 80 עד 90 אחוז

מניתוחי סרטן המוח נכשלים בשורה התחתונה

היא שנשארים מספר תאי גידול בשוליים,

שאריות הגידול הללו שנשארו במוח.

אז ברור שזה מאד יפה,

אבל מה שבאמת רציתי לספר לכם
הוא מה היעד הבא שלנו.

ובמעבדה שלי בסטנפורד,

הסטודנטים שלי ואני חושבים,
על מה צריך לעבוד עכשיו?

ואני חושב שהיעד הבא של ההדמייה הרפואית

הוא היכולת להביט את תוך גוף האדם

ולראות כל תא ותא בנפרד.

יכולת כזו תאפשר לנו

לזהות גידולים סרטניים 
בשלב הרבה יותר מוקדם בתהליך,

הרבה לפני שיהיו 100 מיליון תאים,
בשלב שבו ניתן עדיין לטפל.

היכולת לראות כל תא ותא תאפשר לנו

לשאול שאלות חשובות.

ואנחנו מתקרבים לנקודה

בה נוכל לשאול את תאי הסרטן
שאלות מהותיות,

לדוגמא, האם אתם מגיבים לטיפול או לא?

כי אם אתם לא מגיבים, 
נפסיק את הטיפול הזה מיד,

לאחר מספר ימים, לא אחרי שלושה חודשים.

כך שחולים כמו אהוד

שעוברים טיפולים כימותרפיים קשים,

לא יצטרכו לסבול

מתופעות הלוואי הנוראות של הטיפול

כאשר הטיפול לא מועיל להם.

חשוב להיות כנים,

אנחנו עדיין רחוקים מלנצח את מחלת הסרטן,

חשוב להיות מציאותיים.

אבל יש לי תקווה

שנוכל להילחם במלחמה הזו
עם שיטות הדמיה משופרות

בצורה שאינה עיוורת.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)