כשהייתי ילדה, הייתי אובססיבית 
עם ספר השיאים של גינס,

וממש רציתי לקבוע שיא עולם בעצמי.

אבל הייתה רק בעיה אחת קטנה:

לא היה לי שום כשרון.

אז, החלטתי לקבוע שיא עולם במשהו

שלא דרש שום מיומנות בכלל.

החלטתי לקבוע שיא עולם

בזחילה.

(הקהל צוחק)

השיא בזמנו היה קצת יותר מ20 ק"מ,

ומשום מה, זה הרגיש לי לגמרי אפשרי.

(הקהל צוחק)

גייסתי את חברה שלי אן,

וביחד החלטנו שאין לנו צורך אפילו להתאמן.

(הקהל צוחק)

וביום שבו ניסינו לשבור את השיא,

שמנו רפידות רהיטים
בחלקו החיצוני של ג'ינס המזל שלנו.

ויצאנו לדרך,

ומיד, היינו בצרות,

כי הג'ינס נצמד לעור שלנו

והוא התחיל לשפשף,

ובמהרה הברכיים שלנו התחילו להיחתך.

תוך כמה שעות,

התחיל לרדת גשם.

ואז אן פרשה.

ואז החשיך.

עד אז הברכיים שלי כבר דיממו דרך הג'ינס,

והתחילו לי הזיות מרוב מהקור

ומהכאב ומהמונוטוניות.

ובשביל שתבינו את פסטיבל הכאב שעברתי,

הסיבוב הראשון סביב מסלול הריצה
של התיכון לקח 10 דקות.

הסיבוב האחרון לקח כמעט 30.

אחרי 12 שעות של זחילה,

עצרתי,

ועברתי קצת יותר מ13.5 ק"מ.

אז זה לא היה מספיק
בשביל השיא של מעל 20 ק"מ.

במשך שנים, 
חשבתי שזה סיפור של כישלון מחפיר,

אבל היום אני רואה את זה אחרת,

כי כשניסיתי לשבור את שיא העולם,

עשיתי שלושה דברים.

יצאתי מאזור הנוחות שלי,

דאגתי להשתמש באיתנות שלי,

ומצאתי ביטחון בעצמי

ובהחלטות שלי.

לא ידעתי את זה אז,

אבל אלה לא התכונות של כשלון.

אלה התכונות של אומץ.

אז ב-1989, בגיל 26,

הפכתי לכבאית אש בסן פרנסיסקו,

והייתי האישה ה-15 באגף של 1500 גברים.

(מחיאות כפיים)

וכפי שתוכלו לדמיין, כשהגעתי

היו הרבה ספקות האם
נוכל לבצע את התפקיד.

אפילו שהייתי 1.55 מטר,
68 קילו ושייטת מקצועית,

ומישהי שיכולה לסבול 12 שעות
של כאב ברכיים מייגע --

(הקהל צוחק)

ידעתי שאני עדיין חייבת
להוכיח את הכוח והכושר שלי.

אז יום אחד, הגיעה קריאה על שריפה,

וכמובן, שברגע שצוות הכבאית הגיע למקום,

עשן שחור עלה מתוך בניין באחת הסמטאות.

ואני הייתי עם בחור מגודל בשם סקיפ,

והוא אחז את הפיה של הזרנוק,
ואני הייתי ממש מאחוריו,

וזו הייתה שריפה די טיפוסית.

היה מלא עשן, והיה חם,

ופתאום,

היה פיצוץ,

ואני וסקיפ עפנו לאחור,

המסכה שלי עפה לצד הפנים,

והיה רגע כזה של בלבול.

ואז הרמתי את עצמי,

תפסתי את הפיה של הזרנוק,

ועשיתי מה שכל כבאי אמור לעשות:

זינקתי לפנים,

פתחתי את המים

ונלחמתי באש לגמרי לבדי.

הפיצוץ התרחש בגלל דוד מים,

אז אף אחד לא נפגע,
ובסופו של דבר זה לא היה כזה סיפור,

אבל יותר מאוחר, סקיפ התקרב אלי ואמר,

"עבודה טובה, קרולין"

בקול שנשמע קצת מופתע.

(הקהל צוחק)

ואני הייתי מבולבלת, כי,
השריפה לא הייתה כזו קשה פיזית,

אז למה הוא מסתכל עלי
במבט מתפלא שכזה?

ואז זה הפך להיות מובן:

סקיפ, שאגב היה בחור ממש נחמד

ולוחם אש מצויין,

לא רק שחשב
שנשים לא יכולות להיות חזקות,

הוא גם חשב שהן לא יכולות להיות אמיצות.

והוא לא היה היחיד.

חברים, מכרים וזרים,

גברים ונשים במהלך כל הקריירה שלי

שאלו אותי שוב ושוב,

"קרולין, כל האש הזו, כל הסכנה הזו,

"את לא מפחדת?"

בכנות, מעולם לא שמעתי
ששואלים שאלה כזו מכבאי גבר.

והתחלתי להיות סקרנית.

למה לא מצפים מנשים שיהיו אמיצות?

התשובות התחילו להגיע

כשחברה שלי קוננה בפני

שהבת הקטנה שלה ממש פחדנית,

אז התחלתי לשים לב,

שכן, הבת שלה הייתה חרדתית,

אבל יותר מזה, ההורים היו חרדתיים.

רוב הדברים שהם היו אומרים לה
כשהם היו יוצאים איתה לחצר היו:

"תזהרי!", "תשמרי על עצמך" או "לא."

החברים שלי לא היו הורים רעים.

הם פשוט עשו מה שעושים רוב ההורים,

שזה להזהיר את הבנות שלהן הרבה יותר
משמזהירים את הבנים שלהם.

היה מחקר שכלל מתקן שעשועים
של מוט כבאים, למרבה האירוניה,

שבו חוקרים הבחינו שמאוד סביר
שילדות קטנות יוזהרו

גם על ידי אמם וגם על ידי אביהם
שהמתקן הזה מסוכן

ואם הילדות עדיין רצו לשחק במתקן,

קרוב לוודאי שאחד ההורים ילווה אותן.

אבל מה לגבי הבנים?

הבנים דווקא קיבלו עידוד לשחק במתקן

על אף חרדות כאלו ואחרות שאולי היו להם,

ולעיתים קרובות ההורים נתנו הדרכה
איך הילד יוכל לשחק במתקן בכוחות עצמו.

אז איזה מסר זה מעביר לבנים ולבנות?

ככל הנראה, שבנות הן שבירות,
שהן זקוקות יותר לסיוע,

ושבנים צריכים להתמודד
עם אתגרים קשים בכוחות עצמם.

זה אומר שבנות צריכות לפחד

ושבנים צריכים לאזור אומץ.

האירוניה היא שדווקא בגיל כזה צעיר,

בנים ובנות כמעט זהים מבחינה פיזית.

למעשה, לעיתים קרובות בנות הן דווקא 
יותר חזקות עד גיל ההתבגרות, ויותר בוגרות.

ולמרות זאת, אנחנו המבוגרים מתנהגים

כאילו ילדות הן שבירות,

זקוקות יותר לעזרה,

ושהן לא יכולות להתמודד עם הרבה.

זה המסר שאנחנו סופגים בתור ילדים,

וזה המסר שדבק בנו כשאנו מתבגרים.

אנו הנשים מאמינות בזה, גברים מאמינים בזה,

ונחשו מה?

כשאנחנו הופכים להורים,
אנחנו מעבירים את זה לילדים שלנו,

והמעגל ממשיך.

אז עכשיו קיבלתי את התשובה שחיפשתי.

זו הסיבה שמצפים שנשים, אפילו לוחמות אש,

יפחדו.

וזו הסיבה שנשים
לעיתים קרובות באמת מפחדות.

אני יודעת שחלקכם לא תאמינו כשאספר את זה,

אבל אני לא נגד פחד.

אני מכירה בחשיבות שלו כרגש,
והוא שם כדי לשמור עלינו.

אבל הבעיה היא שפחד הוא התגובה העיקרית

שאנחנו מלמדים ומעודדים בילדות

בכל פעם שהן מתמודדות
עם משהו שמחוץ לאזור הנוחות שלהן.

אז, הייתי צנחנית רחיפה במשך שנים רבות --

(מחיאות כפיים)

ומצנח רחיפה הוא סוג של
כנף שעשויה ממצנח,

והוא דווקא עף די טוב,

אבל אני מבינה שלהרבה אנשים
זה נראה יותר כמו סדין

עם כמה חוטים שקשורים אליו.

(הקהל צוחק)

וביליתי הרבה מאוד זמן על כיפות הרים

בניפוח של הסדין הזה,

ובריצה לתעופה.

ואני יודעת מה אתם חושבים.

אתם כזה:
"קרולין, קצת פחד יהיה הגיוני פה".

ואתם צודקים, זה הגיוני.

ואני מבטיחה לכם שפחדתי.

אבל על כיפת ההר הזו,

בהמתנה לרוח שתגיע בדיוק בצורה הנכונה,

הרגשתי עוד כל כך הרבה דברים.

התרגשות, ביטחון עצמי.

ידעתי שאני צנחנית טובה.

ידעתי שהתנאים היו טובים,
או שאני לא הייתי שם.

ידעתי שזה הולך להיות מדהים
להיות אלפי מטרים באוויר.

אז כן, הפחד היה שם,

אבל אני הבטתי בו ארוכות,

הערכתי כמה הוא באמת רלוונטי

ואז שמתי אותו במקומו,

שלעיתים קרובות יותר מרחוקות

היה מאחורי ההתרגשות, הציפייה

והביטחון העצמי שלי.

אז אני לא נגד פחד.

אני פשוט בעד אומץ.

אני לא אומרת שהבנות שלכם
צריכות להיות לוחמות אש

או שהן צריכות לעסוק במצנחי רחיפה,

אני כן אומרת שאנחנו מגדלים את הבנות
שלנו להיות ביישניות ואפילו חסרות אונים,

וזה מתחיל בזה שאנחנו מזהירים אותן
מפני סכנות פיזיות.

הפחד שאנו לומדות וההתנסויות שאנחנו לא

נשארים איתנו כשאנו הופכות לנשים

וזה משתנה לכל אותם דברים
שאנו מתמודדות איתן ומנסות להיפטר מהם:

ההיסוס שלנו לומר את מה שאנחנו חושבות,

הכניעה שאנו מציגות כדי שיאהבו אותנו

והביטחון העצמי הנמוך בהחלטות שלנו.

אז איך אנחנו הופכות לאמיצות?

טוב, אלו החדשות הטובות.

אומץ זו תכונה נרכשת,

וכמו כל תכונה נרכשת

פשוט צריך לאמן אותה.

אז דבר ראשון,

אנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה

ולעודד את הילדות שלנו

לגלוש בסקייטבורד, לטפס על עצים

ולטפס על מוט הכבאים בגן השעשועים.

זה מה שאמא שלי עשתה.

היא לא ידעה את זה אז,

אבל לחוקרים דווקא יש שם לזה.

הם קוראים לזה "משחק מסוכן",

ומחקרים מראים שמשחק מסוכן
הוא ממש חשוב לילדים, לכל הילדים,

בגלל שזה מלמד אותם להעריך סכנות,

זה מלמד אותם לדחות סיפוקים,

זה מלמד אותם איתנות,

זה מלמד אותם ביטחון עצמי,

במילים אחרות,

כשילדים יוצאים לחצר
ומתאמנים בלהיות אמיצים,

הם לומדים לקחים מאוד חשובים לחיים.

הדבר השני שאנו צריכים לעשות הוא להפסיק 
להזהיר את בנותינו בין אם הן רוצות או לא.

אז שימו לב בפעם הבאה שאתם אומרים,

"זהירות, את תפגעי"

או "אל תעשי את זה, זה מסוכן."

ותזכרו שלעיתים קרובות
מה שאתם בעצם אומרים לה

זה שהיא לא צריכה לדחוק בעצמה,

שהיא בעצם לא טובה מספיק,

שהיא צריכה לפחד.

דבר שלישי,

אנו הנשים חייבות להתחיל להתאמן באומץ גם.

אנחנו לא יכולות ללמד את הילדות שלנו
עד שלא נלמד את עצמינו.

אז הנה עוד משהו:

פחד והתרגשות משמחה,

מרגישים די דומים --

הידיים רועדות, פעימות לב מואצות,

המתיחות הדרוכה,

ואני מתערבת שרבים מכם

בפעם האחרונה שחשבתם
שאתם ממש מפחדים ממשהו

כנראה שבכלל הרגשתם התרגשות,

ועכשיו כבר פיספסתם את ההזדמנות.

אז תתאמנו.

ועל אף שבנות צריכות לצאת החוצה
כדי ללמוד להיות אמיצות,

אני מבינה שמבוגרים לא כל כך רוצים
לעלות על רכינוע או לטפס על עצים,

אז כולנו צריכות להתאמן

בבית, במשרד,

ואפילו ממש כאן
לאזור אומץ

לדבר עם מישהו שאת ממש מעריצה.

ולבסוף, כשהבת שלך נניח,

תרכב על האופניים שלה בראש גבעה תלולה,

שהיא מתעקשת שהיא מפחדת מדי לרדת,

תנחו אותה להיות אמיצה.

בסופו של דבר, אולי הגבעה הזו באמת תלולה,

אבל היא תגיע למסקנה הזו
דרך אומץ, ולא דרך פחד.

בגלל שזה לא קשור לגבעה התלולה הזו שלפניה,

זה קשור לחיים שלפניה

ושיש לה את הכלים

להעריך ולהתמודד

עם הסכנות שאנו לא נוכל להגן עליה מפניהן,

עם כל האתגרים שאנו לא נהיה שם
כדי להדריך אותה להתמודד איתם,

כל דבר שהבנות שלנו כאן

ומסביב לעולם

יתמודדו איתו בעתיד.

ודרך אגב,

שיא העולם בזחילה כיום --

(הקהל צוחק)

עומד על 56.6 קילומטר,

וממש הייתי שמחה לראות
ילדה שתנסה לשבור את השיא הזה.

(מחיאות כפיים)