זכות גדולה בשבילי להיות כאן.
בכיתי, צחקתי,
והתרגשתי עד עמקי נשמתי
ואני חשה זכות גדולה להיות בחיים.
אני אסירת-תודה
על כך שאני חיה.
ב-1944 הורי היו במחנה ריכוז
בווישי שבצרפת.
אימי ארגנה בריחה.
למעשה היא זו שעזרה לאבי לברוח.
והורי חצו ברגל את האלפים.
ואימי היתה אז בהריון, איתי.
וכשהם הגיעו לגבול עם שווייץ,
הגבול היה סגור בפני פליטים.
אימי השליכה את עצמה לתוך שווייץ.
היא העדיפה כל דבר
על פני חזרה
לגיהינום ממנו באה.
ואבי הצליח לגנוב את הגבול
כמה ימים אחריה.
וב-1944 נולדתי אני.
עשרות שנים אחר כך
אני יושבת עם אימי
בבית אבות בישראל.
ואני לא יכולה לשאת
את המראה שלה.
[דמעות, אנחות]
היא יושבת בכיסא-גלגלים.
היא לא יודעת מי אני.
אני חשה אשמה. אני עצובה.
אני נאבקת. אני כועסת.
היא הגיבורה שלי.
למה שתהיה כאן?
ואני תופשת
שאני לא נמצאת איתה.
אני בתוך הרגשות שלי.
ואז אני מקבלת החלטה.
אני אחצה את הגשר
אל עולמה של אימי.
אעזוב את העולם
שבו אני נאבקת
ואלך להיפגש עימה.
ואני אביא איתי
זוג עיניים חדשות.
וכך עשיתי. באתי והתיישבתי לצידה,
וחציתי את הגשר.
ונחתתי בעולמה. והבטתי בה.
והיא הביטה בי.
ואמרה ביידיש:
"דו ביסט מיין טוכטר."
"את הבת שלי."
ואני התחלתי לבכות, והיא ניגבה
בידיה בעדינות את דמעותי.
כבר חודשים שהיא לא זיהתה אותי.
כמובן: הרי לא הייתי שם
מבחינה רגשית.
הנס שקרה עם אימי ממחיש
את שלושת החיבורים הסמויים
עליהם אני רוצה לדבר איתכם.
ישנו המרחב של היחסים,
זהו המרחב.
ישנו הגשר בין העולמות,
זהו הגשר.
וישנו המפגש.
מהות אנושית עם מהות אנושית.
המפגש.
שלושת החיבורים הסמויים האלה
מוכרים לכם.
אתם חיים אותם.
אך מעולם לא הגדרתם אותם כך.
ובעבודתי עם זוגות
במשך שנים רבות מאד
למדתי שאלה הם
שלושת החיבורים הסמויים.
אתחיל בכך שאספר לכם
על המרחב.
היה זה הפילוסוף היהודי
מרטין בובר, שאמר:
"היחסים בינינו מתקיימים
במרחב שבינינו."
הם לא מתקיימים אצלי או אצלכם.
או אפילו בדו-שיח
שמתנהל בינינו.
הם מתקיימים במרחב
שבו אנו חיים יחד.
והוא גם אמר:
"המרחב הזה הוא מרחב מקודש."
ואם איננו מודעים למרחב,
אם איננו יודעים
איך לקבל אחריות
למרחב שבו אנו מתקיימים יחד,
למעשה נזהם אותו
כפי שאני זיהמתי את המרחב
שלי ושל אימי.
זיהמתי את המרחב
שלי ושל אימי
לא מפני שהרגשתי את רגשותי.
זיהמתי את המרחב
שלי ושל אימי
כי בלא יודעין הנחתי
את כל הרגשות האלה בינינו
בחוסר מודעות.
כשאיננו יודעים על המרחב הזה,
אנו מזהמים אותו
די בצורה אוטומטית.
מילה, מבט, תגובה, הסתגרות,
ביקורת, שיפוט.
אנו מניחים אותם שם
בחוסר מודעות.
והמרחב נעשה לא נוח.
וכשהמרחב נעשה לא נוח,
אנו מגיבים לאי-נוחות שבמרחב
והמרחב נעשה עוד יותר
לא נוח.
ואט-אט, אי-נוחות ועוד אי-נוחות,
המרחב הופך להיות מסוכן.
ואז אנו מגיבים לסכנה שבמרחב.
ואיך אנו מגיבים?
חלקנו מגיבים בהתפרצות של
האנרגיה שלנו.
אנו מרימים את הקול, צועקים,
אומרים הרבה מלים,
תוקעים פרצוף מול פרצוף.
חלקנו מגיבים לסכנה שבמרחב
בהצטמצמות, בהסתתרות,
בהסגת האנרגיה שלנו.
וכששתי התגובות האלה
מופיעות יחד,
כמענה לסכנה שבמרחב,
הסכנה מתגברת
וכעת אנו מגיבים
גם לזיהום וגם לסכנה
שיצרנו יחד במרחב היחסים.
מה נעשה?
איך נקבל אחריות למרחב שבינינו?
המרחב המקודש, כדברי מרטין בובר.
כאן נכנס הדימוי של הגשר.
אנו מקבלים אחריות למרחב שבינינו
בחציית הגשר אל עולמו של הזולת
ובהבאת מלוא נוכחותנו
אל העבר השני.
איך עושים זאת?
ראשית כל, שבו.
קחו נשימה עמוקה.
הציבו את כפות הרגליים
על הקרקע.
הניחו לעצמכם להגיע
אל הרגע הנוכחי.
התמזגו עם הכאן והעכשיו.
דעו שאתם חיים!
היו אסירי-תודה
על הרגע הזה בחייכם.
כאן ועכשיו!
זו כשלעצמה היא התחלה
רבת-עוצמה
של דרככם מעבר לגשר.
ואז אתם מתחילים,
במודע ובמתכוון
לחצות את הגשר -
לשמוט את רצועת הגומי
שמושכת אתכם בחזרה אל
דעותיכם הקדומות, לסיפור שלכם, אל זהותכם,
אל מי שנראה לכם שאתם, אל רגשותיכם,
תחושותיכם, כל דבר שהוא בעולמכם.
כל מה שתקחו איתכם
אל מעבר לגשר
הוא תיק פלסטי קטן ושקוף
ובו דרכון ו-ויזה.
הסיבה שעליו להיות שקוף:
אסור לכם להביא דבר משלכם
אל עברו השני של הגשר.
וכשהגעתם
לצד השני, מה אתם עושים?
אתם מקשיבים.
אתם מקשיבים בלב פתוח.
אתם מקשיבים בעיניים חדשות.
היה זה מרסל פרוסט,
הסופר הצרפתי, שאמר:
"הרפתקת החיים איננה
לגלות נופים חדשים,
"אלא לראות את הנופים הישנים
בעיניים חדשות."
ואתם מביאים את עיניכם החדשות
ואת ליבכם הפתוח
ואת נדיבות רוחכם,
ואתם מקשיבים כאילו שאתם לומדים
שפה חדשה,
מוסיקה חדשה, מקצב חדש.
אתם מקשיבים באמצעות
חזרה על המלים.
שאתם שומעים שנאמרות לכם:
"האם קיבלתי את תשומת ליבך?"
ואתם לומדים. אתם לומדים להכיר
את הנוף שבעולם האחר הזה.
אז מה עשוי להתרחש בעבר השני?
מה שקורה בעבר השני
הוא המפגש.
ומהו המפגש?
במישור הביולוגי, המפגש
הוא תהודה שמתרחשת
בין שני מוחות.
הנוירו-ביולוגים שעוסקים במערכות יחסים
מכנים תהודה זו "גשר המוחות".
שתי מערכות לימביות
שמהדהדות זו עם זו.
זרעי רגשותינו מתחילים להדהד יחד.
והנוירו-ביולוגים
שעוסקים במערכות יחסים גילו
שכאשר מתקיימת תהודה זו
בין שני מוחות,
מערכת העצבים המרכזית שלנו
מתחילה להירגע.
כי - וגם את זה הם גילו -
שהמוח שלנו
הוא האיבר היחיד בתוכנו
שאיננו מווסת באופן פנימי.
הוא מווסת מבחוץ,
באמצעות מוח אחר.
אנו זקוקים לזולת לצורך ויסות עצמי.
אנו יכולים להשיג ויסות
רק דרך הזולת.
דרך עיני הזולת.
דרך התהודה הזו.
ואז קורה דבר מאד מעניין
כי לפני כ-10 שנים,
הנוירו-ביולוגים של מערכות היחסים
גילו את נוירוני המראה
שיש לנו במוח.
את יכולתנו לחוש חמלה,
הזדהות רגשית,
הבנה עמוקה ביותר של זולתנו.
ובמהלך המפגש, נוירוני המראה הללו
מתעוררים לחיים.
ומה קורה אז?
מתחילים להיווצר במוח
נתיבים עצביים חדשים.
נתיבים עצביים חדשים שמקנים לנו
את היכולת להיות במערכת-יחסים.
כי התגלה שהמוח ניתן לעיצוב
במידה עצומה.
הוא יכול להשתנות בכל שלב בחיינו.
ונתיבים עצביים חדשים אלה
שנוצרים במוחנו
נותנים לנו הזדמנות להיעשות
נבונים יותר בכל הקשור
במערכות יחסים
ובוגרים יותר בכל הקשור
במערכות יחסים.
אז זהו המפגש במישור הביולוגי.
אך יש תחום נוסף
וקשה יותר להגדרה
שבו מתרחש המפגש.
מדובר בפגישה שבין
שתי נוכחויות אנושיות מלאות.
או שתי מהויות אנושיות,
או כוח החיים של כל אדם מהם,
או בפגישתן של שתי נשמות.
מהו אותו כוח-חיים?
מהי אותה מהות אנושית?
אבי נהג לספר על זה סיפור.
לאבי היה האוסף הכי גדול ביקום
של סיפורים ביידיש.
והוא אהב לספר אותם.
והוא צחק יותר מכולם
כשסיפר את הסיפורים שלו.
הסיפור מספר על
אדון גולדברג, החייט.
איש אחד בא לקנות חליפה
מאדון גולדברג החייט.
הוא מודד את החליפה ואומר:
"אדון גולדברג,
החליפה נראית מוזרה מאד.
"השרוול הזה בכלל לא מתאים."
אדון גולדברג מביט
ברצינות רבה מאד ואומר:
"אתה צודק. בשביל השרוול הזה
עליך להחזיק את היד ככה, בסדר?"
האיש אומר: "אתה יודע,
גם השרוול השני בכלל לא מתאים.
"תראה, תראה אותו!"
ואדון גולדברג אומר:
"אתה צודק בהחלט. בשביל השרוול הזה
עליך להחזיק את היד ככה
"את הכתף ככה. בסדר?"
- "מה עם מכנס ימין?
הוא נראה מאד משונה. מה איתו?"
ואדון גולדברג אומר: "אתה צודק.
אתה פשוט צריך להכניס את כף הרגל
"מעט פנימה, ככה."
- "ומה עם המכנס הזה?" הוא שואל.
- "טוב, כאן עליך לשים את כף הרגל ככה."
אז עכשיו החליפה היתה מושלמת
והאיש יוצא מחנותו של החייט
וכשהוא הולך ברחוב
עובר זוג אחד,
והאישה אומרת לבעלה:
"איזה חייט מדהים!
"תראה באיזה מצב האיש -
והוא הצליח להתאים לו חליפה!"
[מחיאות כפיים]
ובכן, אלה אנחנו.
אנחנו הנמצאים בחליפה הזו.
אנו מסתובבים בחליפה הזו
כי הסתגלנו לחיינו.
ואפילו איננו יודעים שמדובר בחליפה,
חליפה של הישרדות.
אנחנו יודעים שכאלה אנו.
למשל, אם הסתגלתי בכך שהסתגרתי
ונעשיתי מאד קרה ומרוחקת,
אני חושבת: "ככה אני."
בתוך החליפה נמצאת מהותנו האנושית -
ללא פגע!
בתוך ההסתגלות הקיומית שלנו
אנחנו המהות שלנו.
והמעבר על הגשר
מזין את רוחנו,
ומאפשר את התרחשות השינוי הזה,
מחליפת ההישרדות הזו
למהותנו האנושית האמיתית.
בכך שאנו מצויים במחיצת הזולת
מתגלה מהותנו.
וזה מזכיר לי
את האימרה הנפלאה:
"פעם הייתי שונה
וכעת אני אותו דבר."
פתחתי בסיפור על אימי.
הייתי רוצה לספר לכם כעת
על נכדי, ליאו.
הייתי באיסטנבול עם ליאו.
שכבנו לנו במיטה,
מכורבלים בשמיכה וצופים בסרט.
וכשהסרט נגמר ליאו הביט בי
ואמר:
"באבי, סבתא, אני אוהב אותך."
ואני אמרתי: "גם אני
אוהבת אותך, ליאו."
והוא אמר: "לא.
אני אוהב אותך."
עניתי לו: "בטח, מותק.
אתה אוהב אותי ואני - אותך."
והוא אמר: "לא, באבי.
אני אוהב אותך."
ואז הבנתי.
הוא לא רצה
שאשקף לו בחזרה את אהבתו.
הוא רצה שאעבור את הגשר
ואגיע אליו
כדי לקלוט את האהבה
הטהורה והמהותית שהוא מעניק.
וכך עשיתי. הבטתי בו.
קיבלתי אותו אלי.
הנחתי למה שהוא העניק באותו רגע
לחלחל אלי,
ואמרתי: "ליאו, אני שומעת אותך אומר
'אני אוהב אותך'."
ופניו פשוט זרחו.
הוא לימד אותי שנחוץ אומץ
כדי להיות מחוברים.
ברצוני לשתף אתכם
באחד הציטוטים האהובים עלי
מאת המשורר הסופי רומי,
מן המאה ה-13,
שאמר: "מעבר לחשיבה הנכונה
"ומעבר לחשיבה השגויה
"ישנו שדה.
"אפגוש אותך שם."
יש לי חלום.
אני חולמת על 90 מיליון זוגות
שחולקים כבוד לשלושת
החיבורים הסמויים האלה,
שמכבדים את המרחב שביניהם,
שחוצים את הגשר זה אל זה
ונפגשים זה עם זה,
מהות אנושית עם מהות אנושית.
וזה חשוב לי במידה עצומה
כי ילדינו גדלים
במרחב שבינינו.
המרחב שבין בני הזוג
הוא מגרש המשחקים של הילד.
וכשאנו יודעים לכבד את המרחב הזה
ולקדש אותו, ילדינו יכולים לפרוח
במרחב מקודש.
ואני גם חושבת על תאריך.
ה-11 בנובמבר 2012.
"יום חציית הגשר הבינלאומי".
הוא מיועד לא רק לזוגות,
אלא לכל בני האדם
וגם למדינות.
אני חולמת על עידן שבו אומות
תדענה שהמרחב שביניהן
הוא מרחב מקודש, ושקיים גשר
שאפשר לחצות כדי להכיר
את תרבותם של אחרים,
ושאנו יכולים לפגוש איש את רעהו.
מהות אנושית עם מהות אנושית.
מעבר לחשיבה הנכונה ולחשיבה השגויה
ישנו שדה.
אפגוש אתכם שם.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]