כשהייתי בכיתה ה',

קניתי חוברת קומיקס של 
"DC Comics" מספר 57

ממדף בחנות הספרים המקומית,

והחוברת הזאת שינתה את החיים שלי.

השילוב של מילים ותמונות עשה לי משהו בראש

שלא קרה לפני כן

ומיד התאהבתי במדיום של קומיקס.

הפכתי לקורא נלהב של ספרי קומיקס,

אבל אף פעם לא הבאתי אותם לבית הספר.

באופן אינסטינקטיבי ידעתי 
שאין לספרי קומיקס מקום בכיתה.

ההורים שלי בוודאי שלא אהבו את העניין,

והייתי בטוח שגם המורים שלי לא יאהבו אותו.

אחרי הכל, הם מעולם לא השתמשו בהם כדי ללמד,

מעולם לא הרשו לקרוא ספרי קומיקס 
וספרות מאוירת בזמן קריאה שקטה,

ומעולם לא מכרו אותם 
במכירת הספרים השנתית שלנו.

ובכל זאת, המשכתי לקרוא חוברות קומיקס,

ואפילו התחלתי לצייר אותם.

בסופו של דבר הפכתי לאומן קומיקס,

כתבתי וציירתי חוברות קומיקס למחייתי.

אני גם הפכתי למורה בבית ספר תיכון.

כאן לימדתי:

בית הספר התיכון בישוף או'דאוד 
באוקלנד קליפורניה.

לימדתי קצת מתמטיקה וקצת אמנות,

אבל בעיקר לימדתי מדעי המחשב,

והייתי שם במשך 17 שנים.

כשהייתי מורה טרי וצעיר,

ניסיתי להביא חוברות קומיקס לכיתה שלי,

אני זוכר שסיפרתי לתלמידים שלי 
ביום הראשון של כל כיתה

שאני גם אומן קומיקס.

לא שהתכוונתי ללמד אותם 
באמצעות חוברות קומיקס,

אלא יותר קיוויתי שבעזרת חוברות הקומיקס
הם יחשבו שאני מגניב.

(צחוק)

טעיתי.

אלו היו שנות ה-90,

אז לחוברות קומיקס לא היה את 
המטען התרבותי שיש להן היום.

התלמידים שלי לא חשבו שאני מגניב. 
הם חשבו שאני די חנון.

וגרוע מזה, כשדברים התדרדרו בכיתה,

הם השתמשו בחוברות קומיקס 
כדרך להסיט את תשומת הלב שלי.

הם היו מצביעים ושואלים שאלות כמו,

"מר יאנג, מי אתה חושב שינצח בקרב,

סופרמן או הענק הירוק?"

(צחוק)

מהר מאוד הבנתי שאני צריך להפריד 
בין עבודתי כמורה לעבודתי כאומן קומיקס.

נראה שהאינסטינקטים שלי 
מכיתה ה' היו נכונים.

לחוברות קומיקס לא היה מקום בכיתה.

אבל שוב, טעיתי.

מספר שנים לתוך הקריירה שלי כמורה,

למדתי ממקור ראשון את 
הפוטנציאל החינוכי שטמון בקומיקס.

סמסטר אחד, התבקשתי לשמש 
כמורה מחליף עבור שיעור אלגברה.

התבקשתי להחליף לתקופה ארוכה, 
ואמרתי כן, אבל היתה בעיה.

באותו זמן, הייתי גם אחראי על 
הטכנולוגיה החינוכית בבית הספר,

כלומר שבכל כמה שבועות

הייתי צריך להפסיד שיעור אחד 
או שניים של אלגברה

בגלל שהייתי צריך להיות 
בכיתה אחרת ולעזור למורה אחר

בפעילות הקשורה במחשב.

עבור אותם תלמידי אלגברה, זה היה נורא.

אני מתכוון, מספיק שיש לך 
מורה מחליף לתקופה ארוכה

אבל להיות מורה מחליף למורה המחליף?
זה הכי גרוע שיש.

במאמץ לספק סוג כלשהו של יציבות 
לתלמידים שלי,

התחלתי להסריט את עצמי מעביר הרצאות,

ואז הייתי מעביר את הסרטונים האלה 
למחליף שלי שיקרין אותם בפני התלמידים שלי.

ניסיתי שהסרטונים האלה יהיו 
מעניינים ככל האפשר.

אפילו הכנסתי אפקטים מיוחדים כאלה,

לדוגמא, אחרי שסיימתי לפתור בעיה על הלוח,

הייתי מוחא כפיים,

והלוח היה נמחק באורח פלא.

(צחוק)

חשבתי שזה די מגניב.

הייתי די בטוח שהתלמידים שלי יאהבו את זה,

אבל טעיתי.

(צחוק)

ההרצאות המוקלטות האלה היו אסון.

תלמידים ניגשו אלי ואמרו דברים כמו,

"מר יאנג, חשבנו שאתה משעמם במציאות,

אבל בסרטון אתה פשוט בלתי נסבל".

(צחוק)

אז כניסיון שני ונואש, התחלתי להפוך 
את ההרצאות האלה לקומיקס.

הייתי מצייר אותם במהירות 
בלי הרבה תכנון מראש.

פשוט לקחתי טוש וציירתי פאנל אחד אחרי השני

תוך כדי שאני בונה לעצמי 
את מה שאני רוצה לומר.

הרצאות הקומיקס האלה היו יוצאות

באורך של בין ארבעה לששה דפים,

הייתי מצלם אותם, נותן אותם למחליף שלי 
שיחלק לתלמידים.

ולהפתעתי הרבה,

הרצאות הקומיקס הפכו ללהיט.

התלמידים שלנו היו מבקשים ממני 
לצייר עוד כאלה

אפילו כשיכולתי ללמד בעצמי את השיעור.

זה היה כאילו הם אהבו את 
הגרסה המצוירת שלי יותר מאותי בעצמי.

(צחוק)

זה הפתיע אותי, בגלל שהתלמידים שלי 
הם חלק מדור

שגדל על מסכים,

אז חשבתי שהם בטח יאהבו ללמוד מתוך מסך

יותר מאשר למידה מתוך דף.

אבל כשדיברתי עם התלמידים שלי

על למה הם אהבו את 
הרצאות הקומיקס האלה כל כך,

התחלתי להבין את הפוטנציאל החינוכי
של הקומיקס.

ראשית, שלא כמו ספרי הלימוד שלהם,

הרצאות הקומיקס לימדו אותם באופן ויזואלי.

התלמידים שלנו גדלים בתרבות ויזואלית,

כך שהם רגילים לקלוט מידע באופן כזה.

אבל שלא כמו נרטיבים ויזואליים אחרים,

כמו סרטים או טלויזיה או אנימציה או וידאו,

הקומיקס הם מה שאני מכנה קבועים.

בקומיקס, העבר, ההווה והעתיד 
כולם יושבים זה לצד זה על אותו הדף.

כלומר שקצב מעבר המידע

תלוי לחלוטין בידי הקורא.

כשתלמידים שלי לא הבינו משהו 
בהרצאת הקומיקס שלי,

הם יכלו פשוט לקרוא שוב את הפסקה 
במהירות או באטיות שהתאימה להם.

זה היה כאילו נתתי להם שלט על המידע.

הדבר אינו נכון לגבי הרצאות הוידאו שלי,

וזה לא היה נכון אפילו לגבי 
ההרצאות שלי בכיתה ממש.

כשאני מדבר, אני מעביר את המידע 
במהירות או באיטיות לפי שיקול דעתי.

אז עבור תלמידים מסוימים ומידע מסוים,

שני ההיבטים האלה של המדיום של הקומיקס, 
אופיו הויזואלי והקביעות שלו,

הופכים אותו לכלי חינוכי עוצמתי.

כשלימדתי את כיתת האלגברה הזו,

גם עבדתי על המאסטר שלי בחינוך 
באוניברסיטת קליפורניה.

וכל כך הסתקרנתי מהחוויה הזו 
שחוויתי עם הרצאות הקומיקס

שהחלטתי להתמקד בקומיקס עבור 
פרויקט הסיום שלי במאסטר.

רציתי להבין למה מחנכים אמריקאים

מבחינה היסטורית נמנעו מלהשתמש 
בספרי קומיקס בכיתות שלהם.

הנה מה שגיליתי.

ספרי קומיקס הפכו למדיום נפוץ 
לראשונה בשנות ה-40,

עם מכירות של מיליוני עותקים מדי חודש,

והמחנכים של אז שמו לב לדבר.

הרבה מורים חדשניים התחילו 
להכניס ספרי קומיקס לכיתות שלהם

להתנסות.

ב1944, "הג'ורנל לסוציולוגיה חינוכית"

אפילו הקדיש עלון שלם לנושא הזה.

נראה שהדברים התפתחו.

מורים התחילו להבין את העניין.

אבל אז בא הבחור הזה.

זה פסיכולוג הילדים ד"ר פרדריק ווארת'אם,

וב1954, הוא כתב ספר בשם "פיתוי התמימים",

בו הוא טען שספרי הקומיקס גורמים 
לעבריינות צעירה.

(צחוק)

הוא טעה.

ד"ר ווארת'אם היה בחור די חביב.

הוא בילה את רוב הקריירה שלו 
בעבודה עם עבריינים צעירים,

ושם לב שרוב הקליינטים שלו 
קראו ספרי קומיקס.

מה שד"ר ווארת'אם לא הבין הוא 
שבשנות ה-40 וה-50

כמעט כל ילד באמריקה קרא ספרי קומיקס.

ד"ר ווארת'אם עשה עבודה
די מפוקפקת להוכחת הטענה שלו,

אבל הספר שלו כן השפיע על הסנאט האמריקאי

שערך סדרה של שימועים

לראות אם למעשה ספרי קומיקס 
גורמים לעבריינות צעירה.

השימועים האלה נמשכו כמעט חודשיים.

הם הסתיימו באי ודאות 
אבל לא לפני שעשו נזק עצום

למוניטין של ספרי הקומיקס 
בעיני הציבור האמריקאי.

אחרי זה, כל המחנכים האמריקאים 
המכובדים התרחקו,

והם התרחקו במשך עשורים.

רק בשנות ה-70

מעט נפשות אמיצות התחילו לשוב חזרה.

וזה לא היה עד לאחרונה,

אולי בעשור האחרון בערך,

שספרי הקומיקס חוו קבלה יותר נרחבת

בקרב מחנכים אמריקאים.

ספרי קומיקס וספרות מאוירת
סוף סוף עושים את דרכם

חזרה לכיתות הלימוד האמריקאיות

וזה אפילו מתרחש בבישוף או'דאוד, 
שם נהגתי ללמד.

מר סמית', אחד מעמיתי לשעבר,

משתמש בספרו של סקוט מקלאוד "להבין קומיקס"

בשיעור הספרות וקולנוע שלו 
בגלל שהספר מעניק לתלמידיו

את השפה בה אפשר לדון 
במערכת היחסים בין מילים ותמונות.

בכל שנה מר ברנז מחלק 
משימת קומיקס לתלמידיו.

הוא מבקש מהתלמידים 
לעבד ספר פרוזה באמצעות תמונות,

מר ברנז מבקש מהם לחשוב לעומק

לא רק על הסיפור

אלא גם על איך הסיפור מסופר.

וגברת מורוק משתמשת בספר שלי 
"אמריקאי ממוצא סיני"

בשיעור אנגלית שלה.

עבורה, ספרות מאוירת

היא דרך מעולה להשלמת מדד ליבה משותף.

המדד קובע שתלמידים 
צריכים להיות מסוגלים לנתח

כיצד אלמנטים ויזואליים תורמים 
למשמעות, לגוון וליופי של הטקסט.

בספריה, גברת קאונטס בנתה אוסף די מרשים

של ספרות מאוירת עבור בישוף או'דאוד.

גברת קאונטס וכל עמיתותיה הספרניות

ממש עמדו בחזית לתמיכה בספרי קומיקס,

בעצם מאז שנות ה-80, 
כשכתבה בעלון ספריות בתי ספר

קבעה שעצם הנוכחות של סיפורת מאוירת בספריה

הקפיצה את השימוש בכמעט 80 אחוזים

והעלתה את התחלופה של 
חומרי קריאה שאינם קומיקס

בכמעט 30 אחוזים.

ההשראה שנבעה מההתעניינות המחודשת הזו 
מצד מחנכים אמריקאים,

הביאה לכך שאמני קומיקס אמריקאים כיום מייצרים 
יותר תוכן חינוכי מוצהר

עבור טווח הגילאים של גן עד י"ב מאשר אי פעם.

הרבה מזה מכוון לאומנות השפה,

אבל יותר ויותר ספרי קומיקס וספרות מאוירת

מתחילים להתמודד עם 
נושאים של מתמטיקה ומדעים.

ספרי קומיקס בנושאי מדע, טכנולוגיה,
הנדסה ומתמטיקה הם ממש ארץ לא נודעת,

המוכנה לגילוי.

אמריקה סוף סוף מתעוררת לעובדה

שספרי קומיקס לא גורמים לעבריינות צעירה.

(צחוק)

שהם כן שייכים בארגז הכלים של כל מחנך.

אין שום סיבה טובה להרחיק 
ספרי קומיקס וספרות מאוירת

מהחינוך של גילאי גן עד י"ב.

הם מלמדים באופן ויזואלי,

הם נותנים לתלמידים שלנו את אותו השלט.

הפוטנציאל החינוכי נמצא שם

רק מחכה שיפתחו אותו

על ידי אנשים יצירתיים כמוכם.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)