לצבוע את העיר למען התקווה: אדי ראמה ב-TEDxסלוניקי

מחדש הערים והפוליטיקאי אדי ראמה מציג טיעון בזכות הפוליטיקה ב-TEDxסלוניקי 2012. כצייר בעברו, ראמה מדבר על הבאת צבעוניות לרבים מהמבנים הישנים ורבי-הקומות מן העידן הקומוניסטי שבטיראנה, והוא טוען שאם נותנים ליופי סיכוי, בכוחו לחולל שינוי.

[יוונית]: ערב טוב.

זהו אירוע די קשה עבורי.

אני דובר אנגלית,

אבל השליטה שלי באנגלית

טובה

כמו ההתמצאות של הבנקאים
בכלכלה העולמית.

[צחוק ומחיאות כפיים]

אני...

נוכרי שמבקר במדינה

שטרודה כיום בבעיות

קשות מכפי שאפשר כמעט לתפוש.

ובנוסף - כאילו אין די בכך -

אני גם פוליטיקאי,

בתקופה שבה אנשים מהזן הזה

זוכים בערך למעמד
של סוחרי מכוניות יד-שניה.

אם כן...

בכל אופן, לא תמיד קשה
להיות היום פוליטיקאי.

אילו הייתי ברק אובמה...

...הייתם נרגשים, נכון?

קדימה! תודו בכך!

יש לו טונות של קסם אישי.

והוא מנהיגה של מדינה כה חזקה,

עד שהחלטותיו משפיעות על כולנו,

ולא רק על האמריקאים.

אבל הייתם שמחים
גם אילו הייתי אנגלה מרקל.

אין לה הקסם האישי שלו,

אך יש לה עוצמה אמיתית
בתור המנהיגה

של המדינה הכי חזקה באירופה,
וכולכם יודעים משהו על זה, נכון?

וגם אילו הייתי פרנסואה הולנד,

גם אז הייתם שמחים,
מפני שהוא איש השעה.

כך שלמקום ממנו אנו באים

יש חשיבות רבה מאד בחיינו.

האם אתם צופים לפעמים בכדורגל,

וחושבים, למשל,

על ליונל מסי,

ועד כמה חייו של ליונל מסי
היו שונים,

אילו היה תושב לוכסמבורג
ולא ארגנטינה.

או אילו פלה היה מקוסובו,

או אם מרדונה היה מכרתים.

או אם צ'רצ'יל, לינקולן או נפוליאון
היו תושבי גרינלנד.

אני מאלבניה.

זו איננה גרינלנד

אבל גם לא ארה"ב,

ולא גרמניה או צרפת.

ואני יושב באופוזיציה,

ולא בממשלה.

אז - כן, אני יודע.

אני יודע שחשבתם, רבים מכם,

כשטילפן אליכם חבר ואמר:

"בא לכם לבוא ל-TEDx

"ולשמוע את הטיפוס הזה,
אדי ראמה?"

עניתם: "מי?"

[צחוק]

- "אדי ראמה,
מנהיג האופוזיציה באלבניה."

- "נו, טוב."

- "הוא סוציאליסט."
- "אה, כן. ממש מרגש."

[צחוק]

אבל אולי זה היה יכול להיות
גרוע יותר.

הייתי עלול להיות מנהיג
המפלגה הפאן-הלנית הסוציאליסטית.

[צחוק ומחיאות כפיים]

אך אני מקווה

שמה יש לי לומר

איכשהו ראוי להקשבה,

כי בעידן הציניות הנוכחי,

אני רוצה לטעון בזכות הפוליטיקה.

בחיי הקודמים הייתי אמן.

אני עדיין מצייר.
אני אוהב אמנות.

אני אוהב את האושר
שהצבעים יכולים להעניק...

...לחיינו ולקהילותינו.

ואני משתדל להביא משהו

מהאמן שבי לפוליטיקה שלי.

הפוליטיקה כשלעצמה אינה משעממת.

היא אינה נטולת-משמעות,

ואינה נטולת-מטרה.

ובעיני,

חלק מתפקידי כיום,

והסיבה לבואי הנה,

לא רק לקדם את המפלגה שלי,

אלא את הפוליטיקה
ואת התפקיד שהיא יכולה למלא

למען שיפור חיינו.

במשך 11 שנים
הייתי ראש העיר טיראנה,

עיר הבירה שלנו.

היו לנו הרבה אתגרים.

האמנות סיפקה חלק מהפתרונות,

ושמי, ממש בהתחלה,

קושר לשני דברים -

הרס מבנים לא-חוקיים

כדי לשקם מרחב ציבורי,

והשימוש בצבעים

כדי להחיות את התקווה
שאבדה בעיר שלי.

אבל אותו שימוש בצבעים
לא היה רק מעשה אמנות,

אלא צורה של פעילות פוליטית

בהקשר של תקציבי העיר

שעמדו לרשותי אחרי שנבחרתי,

הסתכמו באפס פסיק משהו.

כשצבענו את הבניין הראשון
בהתזת כתום זרחני

על החזית האפורה והקודרת

של מבנה באחת הכניסות לטיראנה,

קרה משהו מדהים.

נוצר פקק-תנועה ונאסף שם המון,

כאילו זו היה זירה
של איזו תאונה איומה,

או כאילו עבר שם
איזה כוכב-פופ.

הפקיד הצרפתי מהאיחוד האירופי,
שהיה אחראי למימון,

מיהר לעצור את הצביעה.

הוא צרח ואיים
להפסיק את המימון.

"אבל מדוע?", שאלתי אותו.

"כי הצבעים שהזמנת

"אינם עומדים בתקן האירופי", ענה.

"ובכן," עניתי לו,

"הסביבה אינה עומדת בתקן האירופי,

"למרות שזה לא מה שאנו רוצים,

"אבל אנו נבחר בעצמנו
את הצבעים,

"כי ככה בדיוק אנו רוצים,

"ואם לא תניח לנו
להמשיך בעבודתנו,

"אני אערוך מיד מסיבת עיתונאים,

"ממש כאן, ברחוב, ואני אספר לאנשים
שאתה מתייחס אלי

"כמו הצנזורים של עידן
הסוציאליזם הריאליסטי."

הוא נעשה מוטרד
וביקש ממני להתפשר,

אך אני אמרתי לו:
"לא. אני מצטער.

"בצבעים, פשרה היא אפור.

"ויש לנו מספיק אפור לכל החיים."

[מחיאות כפיים]

אז הגיעה העת לשינוי.

שיקום המרחבים הציבוריים

מחזיר לעיר את תחושת השייכות

שהתושבים איבדו,
את גאוות התושבים

ביחס למקום בו הם חיים.

והיו שם רגשות
שהיו קבורים עמוק במשך שנים

מתחת לבולמוס הבנייה הברברית
והבלתי-חוקית

שהתנפלה על המרחב הציבורי.

וכשהצבעים החלו לנקר עיניים
בכל מקום,

תחושה של שינוי החלה לחלחל

לרוחם של האנשים,
אבל קם גם רעש רב.

רעש גדול. "מה זה?
מה הצבעים עושים לנו?"

כך שהאומץ ליצור
עורר ספקות מסוימים.

"האם אני מבזבז כאן
את המנדט שקיבלתי,

"במהירות, עם הצבעים האלה?"

ערכנו משאל, המשאל הכי מרתק
שראיתי בחיי.

שאלנו אנשים:
"האם אתם מעוניינים

"בפעילות הזאת
ושהבניינים ייצבעו כך?"

והשאלה השניה היתה:

"האם אתם רוצים שזה ייפסק
או יימשך?"

לשאלה הראשונה, 63% מהאנשים אמרו:

"כן, אנו אוהבים את זה."
ו-37% אמרו: "איננו אוהבים את זה."

אך לשאלה השניה,

חצי מאלה שלא אהבו את זה,
רצו שזה יימשך.

[צחוק]

אז זיהינו שינוי.

אנשים השליכו פחות לכלוך ברחוב, למשל.

החלו לשלם מסים,

החלו להרגיש שוב משהו שכבר שכחו.

והיופי מילא תפקיד של שמירה,

תפקיד שהמשטרה העירונית או הארצית
לא מילאו.

אני זוכר שיום אחד הלכתי ברחוב,

שזה עתה לבש צבעים,

ושהיינו בו בתהליך
של שתילת עצים,

וראיתי חנווני אחד, עם אשתו,

והם התקינו חלון ראווה בחנותם.

הם השליכו את התריס הישן
לאתר איסוף האשפה.

"מדוע זרקתם את התריס?"
שאלתי אותם.

"כי הרחוב בטוח יותר עכשיו,"
הם ענו.

"בטוח? איך? הציבו כאן
יותר שוטרים?"

- "בחייך! איזה שוטרים?
תראה בעצמך!

"יש צבעים, תאורת רחוב,

"מדרכות חדושת בלי בורות, עצים.

"זה יפה, וזה בטוח."

ובאמת, היופי הוא שהעניק לאנשים

תחושה שהם מוגנים.

אפילו מפני פושעים.

ובסופו של דבר
זו לא היתה הרגשה מוטעית.

הפשיעה ברחובות אכן צנחה.

החופש שהושג ב-1990

יצר מצב של אנרכיה בעיר.

והברבריות של שנות ה-90

גרמה לאובדן התקווה בעיר.

צביעת הקירות לא הביאה לילדים אוכל,

וגם לא טיפלה בחולים
או לימדה את הבורים.

אבל היא העניקה תקווה ואור

וסייעה לאנשים לראות

שאפשר לעשות דברים אחרת,

שיכולה להיות רוח שונה
והרגשה אחרת בחיינו

ושאם נביא את האנרגיה והתקווה האלה

לפוליטיקה שלנו,

נוכל לבנות חיים טובים יותר
עבור כולנו

ועבור ארצנו.

סילקנו 123,000 טונות בטון

מגדות הנהר בלבד.

הרסנו יותר מ-5,000 מבנים
בלתי-חוקיים

בכל רחבי העיר,

כולל מבנה בן 8 קומות,
שהיה הכי גבוה מתוכם.

נטענו 55,000

עצים ושיחים ברחובות.

הכנסנו מיסוי ירוק.

וכולם קיבלו זאת

וכל אנשי העסקים שילמו
אותו באופן סדיר.

באמצעות תחרות פתוחה,

הצלחנו לגייס למינהל שלנו
הרבה צעירים

ובכך הצלחנו להקים
מוסד ציבורי א-פוליטי

עם ייצוג שוויוני לנשים ולגברים.

זה עזר גם עם השחיתות.

ארגונים בינלאומיים
השקיעו באלבניה הרבה

במשך אותן 20 השנים,
ולא הכל הוצא בתבונה.

כשאמרתי למנהלי הבנק העולמי

שאני רוצה שיממנו מיזם

לבניית אולם-קבלה לדוגמה
עבור התושבים,

בדיוק כדי להילחם
בשחיתות המקומית היומיומית,

הם לא הבינו אותי.

אבל אנשים נהגו להמתין
בתורים ארוכים

בשמש ובגשם,

כדי לקבל אישורים

או סתם תשובה פשוטה

משני אשנבים זעירים

בשני דוכנים עשויי מתכת.

הם שילמו שוחד
כדי לדלג על התור,

התור הארוך.

התשובה לבקשותיהם

הגיעה בקול שבקע
מהחור האפל הזה.

ומהצד השני,

הופיעה יד מסתורית
ולקחה את המסמכים שלהם

כשהיא מחפשת את השוחד
בין המסמכים.

יכולנו להחליף בכל שבוע
את הפקידים הבלתי-נראים,

אבל לא יכולנו לשנות
את המנהג המושחת.

"אני משוכנע,"
אמרתי לפקיד גרמני

מהבנק העולמי,

"שאי-אפשר היה לשחד אותם,

"אילו זה קרה בגרמניה,

"במסגרת המינהל הגרמני שלכם.

"ואני משוכנע בה-במידה
שאילו הצבת פקידים גרמניים

"מן המינהל הגרמני, באותם אשנבים,

"היו משחדים גם אותם."

לא מדובר --

[מחיאות כפיים]

לא מדובר בגנטיקה,

ולא שלאחדים יש מודעות מפותחת,

ולאחרים לא.

מדובר במערכת, בצורת ארגון.

מדובר גם בסביבה ובכבוד.

סילקנו את הדוכנים.

בנינו אולם קבלה מואר

שגרם לאזרחים, לאזרחי טיראנה,

לחשוב שהם הגיעו לחו"ל,

כשנכנסו להגיש את פניותיהם.

יצרנו מערכת מקוונת של שליטה

ובכך האצנו את כל התהליכים.

הענקנו עדיפות ראשונה
לאזרחים, ולא לפקידים.

בשחיתות

של שירות המדינה של ארצות
כמו אלבניה --

ומי אני שאומר:
"וגם ארצות כמו יוון"? --

אפשר להילחם רק
בעזרת מודרניזציה.

להמציא מחדש את הממשל,

באמצעות המצאה-מחדש
של הפוליטיקה עצמה - זו התשובה.

ולא בהמצאה-מחדש של התנהגות אנושית
לפי איזו נוסחה מוכנה,

כפי שהעולם המפותח מרבה לשווא
לנסות לאכוף

על אנשים כאלה.

הדברים --

[מחיאות כפיים]

הדברים הגיעו למצב הזה

כי הפוליטיקאים, באופן כללי,

אך בפרט בארצותינו,
הבה נודה בכך,

חושבים שהאנשים טפשים.

הם רואים זאת כמובן-מאליו

שמה שלא יהיה,
האנשים ימשיכו ללכת אחריהם

בעוד הפוליטיקה, יותר ויותר,

נכשלת במתן תשובות

לדאגות הציבור

או למצבי החירום
של האזרח הפשוט.

הפוליטיקה החלה לדמות
למשחק-צוות ציני

שהפוליטיקאים משתתפים בו,

בעוד הציבור נדחק הצידה,

כאילו הוא יושב במושבי איצטדיון,

כשהלהט הפוליטי
הולך ומפנה את מקומו

לעיוורון ולייאוש.

כשמסתכלים מהמושבים האלה,

כל הפוליטיקאים של ימינו נראים דומים.

והפוליטיקה נעשתה דומה

לספורט שמעודד תוקפנות

וראיית-שחורות
יותר מאשר לכידות חברתית

ורצון להעמיד במרכז את הציבור.

ברק אובמה ניצח משום --

[מחיאות כפיים]

משום שגייס אנשים,

יותר מאי-פעם,
בעזרת הרשתות החברתיות.

הוא לא הכיר
כל אחד ואחת מהם

אבל בחוכמה ראויה להערצה

הוא הצליח להפוך אותם לפעילים

בכך שנתן להם את כל האפשרויות
להחזיק בידיהם

את הטיעונים ואת הכלים,

שהיו דרושים לכל אדם ואדם
כדי לפעול בשמו,

בכך שהם קידמו
את ענייניהם האישיים.

אני מצייץ.
אני מת על זה.

אני אוהב את זה כי זה מאפשר לי
להעביר את המסר,

אבל זה גם מאפשר לאחרים
להעביר את המסר אלי.

זאת היא פוליטיקה.
לא מלמעלה למטה,

אלא מלמטה למעלה
וגם הצידה.

ולאפשר לקולותיהם של כולם להישמע -

לזה בדיוק אנו זקוקים.
בפוליטיקה לא מדובר רק במנהיגים.

לא מדובר רק בפוליטיקאים ובחוקים.

מדובר באופן בו אנשים חושבים,

איך הם רואים את העולם שמסביבם,

איך הם מנצלים את זמנם
ואת מירצם.

כשאנשים אומרים שכל הפוליטיקאים
הם אותו דבר,

שאלו את עצמכם:
האם אובמה הוא כמו בוש?

האם פרנסואה הולנד
הוא כמו סרקוזי?

הם לא.

אלה בני-אדם
עם השקפות שונות

וראייה שונה של העולם.

כשאנשים אומרים
שדבר לא יכול להשתנות,

עיצרו וחישבו איך נראה העולם

לפני 10, 20, 50
או 100 שנה.

עולמנו מוגדר לפי קצב השינוי.

כולנו יכולים לשנות את העולם.

נתתי לכם דוגמה קטנה מאד

איך דבר אחד ויחיד,

השימוש בצבעים,
יכול לחולל שינוי.

אני רוצה לחולל שינויים נוספים

כראש הממשלה של ארצי

אבל כל אחד ואחת מכם
יכולים לחולל שינוי,

אם תרצו.

פתחתי עם נשיא אמריקאי אחד

ואסיים עם נשיא אמריקאי אחר - רוזוולט.

הוא אמר: "אם תאמינו שאתם יכולים,
עברתם מחצית מהדרך."

[יוונית]: תודה ולילה טוב.

[מחיאות כפיים]