בחצי מאה שבה אני מנסה לעזור למנוע מלחמות,

ישנה שאלה אחת שלא מרפה ממני:

כיצד מתמודדים עם אלימות קיצונית

ללא שימוש בכח?

כאשר ניצבים אל מול ברוטליות,

אם זה ילד הניצב מול בריון בגן המשחקים

או אלימות בבית --

או ברחובות סוריה כיום,

כאשר ניצבים אל מול טנקים ופגזי רסס,

מה הדבר האפקטיבי ביותר שאפשר לעשות?

להילחם בחזרה? להיכנע?

להשתמש ביותר כח?

השאלה הזו: "כיצד אני מתמודדת עם בריון

בלי להפוך לאחד כזה בעצמי?"

ליוותה אותי מאז שהייתי ילדה.

אני זוכרת שכשהייתי בת 13 בערך,

הייתי דבוקה לטלוויזיה משובשת בשחור-לבן בסלון של הוריי

כאשר טנקים סובייטים נכנסו לבודפשט,

וילדים שלא מבוגרים בהרבה ממני

התעמתו עם הטנקים

שהרגו אותם ללא קושי.

ואני רצתי במעלה המדרגות והתחלתי לארוז את המזוודה שלי.

אמא שלי באה אלי ואמרה, "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?"

ועניתי לה: "אני נוסעת לבודפשט."

והיא שאלה אותי, "למה בדיוק?"

עניתי לה: "ילדים נהרגים שם.

משהו נורא קורה."

והיא אמרה לי, "אל תתנהגי בטפשות."

ואני התחלתי לבכות.

כשהיא ראתה זאת היא אמרה,

"אוקיי, אני רואה שזה רציני.

את צעירה מדיי בשביל לעזור.

את צריכה הכשרה. אני אעזור לך.

אבל תפרקי את המזוודה שלך."

אז הלכתי לקבל הכשרה

ולאחר מכן עבדתי באפריקה במשך רוב העשור השלישי לחיי.

אבל הבנתי שמה שבאמת הייתי צריכה לדעת

לא יכולתי להשיג בקורסי הכשרה.

רציתי להבין

כיצד אלימות ודיכוי עובדים.

וזה מה שגיליתי מאז:

בריונים משתמשים באלימות בשלוש דרכים.

הם משתמשים באלימות פוליטית כדי לאיים ולהפחיד,

משתמשים באלימות פיזית כדי להטיל מורא

ואלימות נפשית או רגשית על מנת לערער ולהחליש.

ורק לעיתים נדירות במקרים מעטים

שימוש ביותר אלימות אכן עובד.

נלסון מנדלה נכנס לכלא כאשר הוא מאמין באלימות,

ו-27 שנים מאוחר יותר

הוא וחבריו לדרך

לאט ובזהירות

השחיזו את המיומנויות המדהימות, שהם היו צריכים

על מנת להפוך את אחד המשטרים הנוראיים שהיו אי פעם

לדמוקרטיה.

הם עשו זאת במחוייבות מלאה לאי שימוש באלימות.

הם הבינו שהשימוש בכח כתגובה לכח

איננו עובד.

אז מה כן עובד?

לאורך הזמן אספתי כחצי תריסר שיטות

שכן עובדות -- כמובן שישנן עוד רבות --

שעובדות והן אפקטיביות.

הראשונה היא

שהשינוי שצריך לקרות

צריך לקרות כאן, בתוכי.

זו התגובה שלי, הגישה שלי, לדיכוי

שעליה יש לי שליטה,

ובנוגע אליה יש לי מה לעשות.

ומה שאני צריכה לפתח זה מודעות עצמית על מנת לעשות זאת.

זאת אומרת שאני צריכה לדעת כיצד אני פועלת,

מתי אני קורסת,

היכן הנקודות שקשה לי להתמודד איתן,

היכן הנקודות החלשות שלי.

מתי אני מוותרת?

למען מה אני מוכנה להילחם?

התבוננות פנימית וביקורת עצמית

הן אחת הדרכים -- זו לא היחידה --

זו אחת הדרכים

להשגת כח פנימי מסוג זה.

והגיבורה שלי כאן -- כמו של סטיש --

היא אונג סאן סו צ'י בבורמה.

היא הובילה קבוצת סטודנטים

במחאה ברחובות רנגון.

הם מצאו את עצמם ניצבים אל מול שורה של מכונות ירייה

והיא ישר הבינה

שהחיילים שהיו שם, עם אצבעות רועדות על ההדק

היו מפוחדים יותר מאשר הסטודנטים המוחים שהיו מאחוריה.

אבל היא אמרה לסטודנטים לשבת במקומם.

והיא צעדה קדימה עם כזה רוגע ובהירות

ולגמרי ללא פחד,

שהיא פשוט יכלה ללכת עד מכונת הירייה הראשונה,

לשים את ידה עליה ולהוריד אותה לכוון הרצפה.

ואף אחד לא נהרג.

זה מה ששליטה על הפחד יכולה לעשות --

לא רק כאשר ניצבים אל מול מכונות ירייה,

גם אם נקלעים לקטטה עם סכינים ברחוב.

אבל אנחנו צריכים להתאמן.

מה בנוגע לפחד שלנו?

יש לי מנטרה קטנה.

הפחד שלי הולך ומשמין

מאנרגיה שאני מאכילה אותו.

ואם הוא גדל עד מאוד

זה כנראה קורה.

כולנו מכירים את סינדרום שלוש בבוקר,

כאשר משהו שמדאיג אתכם גורם לכם להתעורר --

אני רואה המון אנשים --

ושעה שלמה אתם מתהפכים מצד לצד,

זה הופך ליותר ויותר גרוע,

ובשעה ארבע אתם דבוקים לכרית

בגלל מפלצת ענקית.

הדבר היחיד לעשות

הוא לקום, להכין כוס תה

ולשבת עם הפחד ליידכם כאילו היה ילד.

אתם המבוגר.

הפחד הוא הילד.

ואתם מדברים אל הפחד

ואתם שואלים אותו מה הוא רוצה, מה הוא צריך.

כיצד ניתן לשפר את המצב?

כיצד הילד ירגיש חזק יותר?

ואתם בונים תכנית.

ואתם אומרים, "אוקיי, עכשיו אנו חוזרים לישון.

שבע וחצי, אנחנו קמים וזה מה שאנחנו צריכים לעשות."

חוויתי אחת מהחוויות האלה של 3 בבוקר ביום ראשון --

משותקת מפחד מהמחשבה לבוא לדבר אליכם.

(צחוק)

אז עשיתי את זה.

התעוררתי, הכנתי כוס תה, ישבתי איתה, עשיתי הכל

והנה אני כאן -- עדיין משותקת בחלקי, אבל אני כאן.

(מחיאות כפיים)

אז זה פחד. מה בנוגע לכעס?

בכל מקום שיש אי צדק, יש כעס.

אבל כעס הוא כמו בנזין,

ואם אתה מפזר אותו מסביב ומישהו מדליק גפרור,

נוצרת אש ענקית.

אבל כעס כמנוע -- במנוע -- הוא בעל כח אדיר.

אם היינו יכולים לשים את הכעס שלנו במנוע,

הוא היה מניע אותנו קדימה,

הוא יכול להעביר אותנו דרך הרגעים הקשים

ויכול להעניק לנו כח פנימי אמיתי.

למדתי את זה בעבודה שלי

עם קובעי מדיניות בנושא נשק גרעיני.

כיוון שבהתחלה כל כך כעסתי

על הסכנות אליהן הם חושפים אותנו

שרק רציתי להתווכח איתם, להאשים אותם ולהעמיד אותם על טעותם.

לגמרי לא יעיל.

על מנת לפתח דיאלוג לשינוי

עלינו להתמודד עם הכעס שלנו.

זה בסדר לכעוס על הדבר --

נשק גרעיני במקרה הזה --

אבל זה חסר תועלת לכעוס על אנשים.

הם בני אדם בדיוק כמונו.

והם עושים מה שהם חושבים לנכון.

וזה הבסיס שממנו אנו באים לדבר איתם.

זה הדבר השלישי, כעס.

וזה מביא אותי לעיקר

של מה שקורה, או מה שאני תופסת כקורה מסביבי,

בעולם היום,

שבמאה האחרונה היה מנוהל מלמעלה.

עדיין ממשלות אמרו לאנשים מה לעשות.

במאה הזאת יש שינוי.

הכח בא מלמטה, מהשורשים.

זה כמו פטריות שיוצאות מתוך בטון.

זה אנשים שמתאגדים יחדיו, כמו שבאנדי בדיוק אמר, ממרחק רב

על מנת להביא לשינוי.

וארגון "שלום ישיר" הבין דיי מוקדם

שהמקומיים באזורים בהם ישנו עימות פעיל

יודעים מה צריך לעשות.

הם יודעים הכי טוב מה צריך לעשות.

אז "שלום ישיר" עומד מאחוריהם על מנת להוציא את זה לפועל.

וסוג הדברים שהם עושים

הוא פירוק מיליציות,

בניה מחדש של הכלכלה,

יישוב מחדש של פליטים,

ואפילו שחרור של ילדים-חיילים.

והם צריכים לסכן את חייהם כמעט בכל יום

על מנת לעשות זאת.

ומה שהם הבינו

הוא שהשימוש באלימות בעימותים בהם הם פועלים

הוא לא רק פחות הומאני,

אלא גם פחות יעיל

מאשר שימוש בשיטות שמחברות בין אנשים, שבונות מחדש.

אני חושבת שצבא ארצות הברית

סוף סוף מתחיל להבין את זה.

עד עכשיו המדיניות שלהם ללוחמה בטרור

היתה להרוג מורדים כמעט בכל מחיר,

ואם אזרחים היו עומדים בדרך,

זה נקרא "נזק היקפי".

וזה כל כך מרגיז ומשפיל

בשביל האוכלוסיה באפגניסטן,

שזה הופך את הגיוס לאל-קאעידה למאוד פשוט,

כאשר אנשים כל כך נגעלים, לדוגמה,

מהשריפה של הקוראן.

אז האימון של החיילים צריך להשתנות.

ואני חושבת שישנם סימנים שהשינוי כבר מתחיל.

הצבא הבריטי תמיד היה טוב יותר בזה.

אבל ישנה דוגמא מדהימה שהם יכולים ללמוד ממנה,

סגן אלוף מבריק מצבא ארה"ב

ששמו כריס יוז.

והוא הוביל את אנשיו ברחובות נג'אף --

למעשה בעיראק --

ואנשים החלו לצאת פתאום מהבתים משני צידי הרחוב,

צועקים, זועקים, רותחים מזעם,

והם הקיפו את החיילים הצעירים הללו, שהיו מתים מפחד,

שלא ידעו מה קורה, לא יכלו לדבר ערבית.

כאשר כריס יוז פסע למרכז ההמון

עם הנשק מעל ראשו, מצביע על הקרקע,

והוא אמר, "כרעו ברך".

והחיילים הענקים הללו

עם התיקים ואפוד הקרב שלהם,

התנודדו אל האדמה.

ואז השתררה דממה.

ואחרי בערך שתי דקות,

כולם התפזרו בחזרה לבתיהם.

בשבילי זו תבונה בפעולה.

בהחלטה של רגע, זה מה שהוא עשה.

וזה קורה בכל מקום עכשיו.

אתם לא מאמינים לי?

האם שאלתם את עצמכם

למה ואיך כל כך הרבה דיקטטורות קרסו

במהלך שלושים השנים האחרונות?

דיקטטורות בצ'כוסלובקיה, מזרח גרמניה,

אסטוניה, לטביה, ליטא,

מאלי, מדגסקר,

פולין, הפיליפינים,

סרביה, סלובניה, אני יכולה להמשיך,

עכשיו גם תוניסיה ומצרים.

זה לא קרה סתם.

הרבה מזה בגלל ספר

שנכתב על ידי אדם בן 80 בבוסטון, ג'ין שארפ.

הוא כתב ספר שנקרא "מדיקטטורה לדמוקרטיה"

שבו יש 81 דרכי פעולה להתנגדות לא אלימה.

הספר תורגם ל 26 שפות.

הוא הופץ ברחבי העולם.

ונעשה בו שימוש על ידי צעירים ומבוגרים בכל מקום,

בגלל שהוא עובד והוא אפקטיבי.

זה מה שנותן לי תקווה --

לא רק תקווה, זה מה שגורם לי להרגיש מאוד חיובית כרגע.

כיוון שסוף סוף בני האדם קולטים את זה.

אנחנו הופכים למעשיים, משתמשים בשיטות ברות ביצוע

על מנת לענות על השאלה שלי:

כיצד מתמודדים עם בריון בלי להפוך לאחד כזה?

אנו משתמשים ביכולות אותן פירטתי:

כח פנימי -- פיתוח של כח פנימי -- דרך מודעות עצמית,

הכרה ועמידה אל מול הפחד שלנו,

שימוש בכעס כדלק,

שיתוף פעולה עם אחרים,

התאגדות עם אנשים אחרים,

אומץ,

והכי חשוב, מחוייבות לפעול בצורה לא אלימה.

אני לא מאמינה רק באי-אלימות.

אני אינני צריכה להאמין בזה.

אני רואה הוכחות כיצד זה עובד בכל מקום.

ואני רואה שאנחנו, אנשים פשוטים,

יכולים לעשות את מה שאונג סאן סו צ'י, גאנדי ומנדלה עשו.

אנחנו יכולים לסיים

את המאה המדממת ביותר שידעה האנושות.

אנחנו יכולים להתארגן על מנת להתגבר על הדיכוי

על ידי כך שנפתח את הלב

כמו גם שנחזק את הנחישות המדהימה הזו.

פתיחות לב כזו היא בדיוק מה שחוויתי

בכל הארגון שאחראי על הכנס הזה, מאז שהגעתי לכאן אתמול.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)