המונח "זעזוע-מוח" מעורר בימינו
פחד רב מאי-פעם,

ואני מכיר זאת מנסיוני האישי:

שיחקתי פוטבול במשך 10 שנים,

ספגתי אלפי חבטות בראש,

אבל עלי להודות
שהחבלות החמורות ביותר

היו שתי תאונות אופניים
שגרמו לי זעזוע-מוח

ואני עדיין נאבק בתוצאות
של התאונה האחרונה

בעומדי כאן לפניכם.

קיים פחד בנוגע לזעזועי מוח,
ויש לו ביסוס מסוים.

יש מידע לפיו
היסטוריה ממושכת של זעזועי-מוח

עלולה לגרום לשטיון מוקדם,
כמו אלצהיימר,

ולמחלת מוח טראומטית כרונית.

זה היה נושא סרטו של וויל סמית',
"זעזוע-מוח".

אז כולם מדברים על פוטבול
ועל מה שקורה בצבא,

אבל אולי אינכם יודעים

שרכיבת-אופניים היא הגורם העיקרי
לזעזוע-מוח אצל ילדים,

כלומר, זעזוע-מוח הקשור לספורט.

דבר נוסף שעלי לומר לכם
ושאולי אינכם יודעים,

הוא שהקסדות שחובשים
ברכיבת-אופניים, בפוטבול

ובפעילויות רבות נוספות,

לא מעוצבות או נבדקות

לפי יכולתן להגן
על ילדיכם מפני זעזוע-מוח.

למעשה, הן מעוצבות ונבדקות

לפי יכולתן להגן
מפני שברים בגולגולת.

הורים שואלים אותי כל הזמן:

"האם היית מרשה לילדך
לשחק פוטבול?"

או: "האם כדאי לי
להרשות לילדי לשחק כדורגל?"

ולדעתי, בענפי הספורט האלה,

אנו רחוקים מאד מתשובה נחרצת
לשאלות אלה.

לכן, אני בוחן שאלה זו
בעיניים שונות מעט,

ואני מנסה למצוא
איך נוכל למנוע זעזוע-מוח?

האם זה בכלל אפשרי?

רוב המומחים חושבים שלא,

אבל העבודה שאנו עושים
אצלי במעבדה

מתחילה לחשוף פרטים נוספים
הנוגעים לזעזוע-מוח

כדי שנבין טוב יותר את הנושא.

הסיבה לכך שאנו יכולים
למנוע שברי גולגולת בעזרת קסדות

היא כי זה פשוט למדי;
אנו יודעים איך זה עובד.

זעזוע-המוח היווה תמיד
תעלומה גדולה יותר.

אז כדי לתת לכם מושג
מה כנראה קורה בזעזוע-מוח,

אני רוצה להראות לכם סרטון

שתוכלו למצוא כשאתם מקלידים ב"גוגל":
"מהו זעזוע-מוח?"

יופיע אתר המרכז למניעת מחלות,

והסרטון הזה אומר בעצם הכל.

אתם רואים שהראש נע קדימה,

המוח מאחר לנוע אחריו

ואז המוח מדביק
את תנועת הראש

ומתנגש בדופן הגולגולת.

הוא נהדף מדופן הגולגולת

ונזרק אל הדופן הנגדית שלה.

שימו לב שמה שמודגש
בסרטון של המרכז לבקרת המחלות,

שנעשה במימון
ליגת הפוטבול הלאומית,

הוא שפני השטח החיצוניים של המוח,

היכן שהוא נמחץ לעומת הגולגולת,

נראה ניזוק או פצוע,
כלומר, אלו פני השטח של המוח,

ובעקבות הסרטון הזה ברצוני לומר

שיש בו כמה היבטים
נכונים כנראה

ביחס למה שהמדענים סבורים
שקורה בזעזוע-מוח,

אבל יש כנראה יותר טעויות
בסרטון הזה.

אחד הדברים שמוסכמים עלי,
ולדעתי גם על רוב המומחים,

הוא שהמוח אכן נע כך:

הוא באמת מאחר לנוע
אחרי הגולגולת

ואז מדביק אותה,
נע קדימה ואחורה ומתנדנד.

זה, לדעתנו, נכון.

אבל שיעור התנועה של המוח
בסרטון הזה,

הוא כנראה ממש לא נכון.

המקום בחלל הגולגולת קטן מאד;

מילימטרים ספורים בלבד,

והוא כולו מלא בנוזל מוחי שדרתי,

שמתפקד כשכבת מגן.

כך שבסך הכל, המוח נע מעט מאד
בתוך הגולגולת.

הבעיה השניה בסרטון הזה

היא שהמוח מוצג

כגוש מוצק שמתנועע כולו,

וגם זה לא נכון.

המוח שלכם הוא אחד
החומרים הכי רכים בגופכם.

אתם יכולים לחשוב עליו
כעל סוג של קריש.

אז כשהראש נע אחורה וקדימה,

המוח מתפתל, מסתובב ומתעוות,

ורקמת המוח נמתחת.

כך שלדעתי רוב המומחים יסכימו

שזעזוע-מוח איננו משהו שקורה
בפני השטח החיצוניים של המוח,

אלא עמוק בהרבה,
לכיוון מרכז המוח.

הגישה שלנו לבעיה זו

היא לנסות להבין את המנגנון
של זעזוע-המוח

ולמצוא איך אפשר למנוע אותו.

אנו משתמשים בהתקן כזה.

זהו מגן שיניים.

יש בו חיישנים זהים, עקרונית,
לאלה שיש בטלפון סלולרי:

מדי תאוצה, ג'ירוסקופים,

וכשמישהו סופג חבטה בראש,

ההתקן יכול להראות את תנועת הראש
בקצב של 1000 דגימות לשניה.

העקרון ביסוד מגן השיניים הוא זה:

מרכיבים אותו על השיניים,

השיניים הם אחד החומרים
הכי קשים בגוף.

כלומר, הנוקשות שלהן
מדמה את זו של הגולגולת

ומספקת את המדידה הכי מדויקת
שבגדר האפשר של תנועת הגולגולת.

ניסו כבר גישות אחרות
בעזרת קסדות.

בדקנו גם חיישנים אחרים
שמוצמדים לעור,

ובכולם יש חופש-תנועה
גדול מדי,

גילינו שזאת השיטה המהימנה היחידה
לקבלת מדידה טובה.

עם ההתקן הזה אנו יכולים
להתקדם מעבר לנתיחת גוויות,

כי יש גבול לכמות המידע
שניתן להפיק על זעזועי-מוח

מנתיחת גוויות,

ואנו מעוניינים ללמוד ולחקור
בני-אדם חיים.

אז איפה אפשר למצוא
קבוצת מתנדבים נלהבים

שיוצאים ודופקים את ראשיהם
אלו באלו דרך-קבע

וסובלים מזעזוע-מוח?

אני הייתי אחד מהם,

מדובר בנבחרת הפוטבול המקומית שלכם,
בסטנפורד.

אז זאת המעבדה שלנו,

ואני רוצה להראות לכם

את זעזוע-המוח הראשון
שמדדנו בעזרת ההתקן הזה.

עלי לציין שההתקן מצויד בג'ירוסקופ,

שמאפשר לו למדוד את הטיית הראש.

רוב המומחים סבורים
שזהו הגורם המכריע

שממנו אפשר להתחיל ללמוד
מה קורה בזעזוע-מוח.

אז בבקשה, צפו בסרטון.

קריין: קוגרס מביא עוד אנשים מאוחר,
אבל ללאק יש זמן,

ו-ווינסלו התרסק.

אני מקווה שהוא בסדר.

(שאגת הקהל)

בחלק העליון של המסך,

רואים אותו מגיע
בסטייה קלה מהמסלול,

שומר על מרחק בטיחות.

הנה הוא מגיע במהירות מלאה.
אתם ודאי שומעים את זה.

החבטה שמשגר --

דיוויד קמרילו: סליחה.
שלוש פעמים זה קצת יותר מדי.

אבל הבנתם את הרעיון.

אז כשצופים רק בסרטון הזה,

רואים כמעט רק
שהוא נחבט קשה מאד ונפצע.

אבל כששלפנו את הנתונים

ממגן השיניים שהוא הרכיב,

קיבלנו הרבה יותר פרטים,
מידע עשיר בהרבה.

ואחד הדברים שזיהינו כאן

היה שהוא נחבט בחלק השמאלי התחתון
של מגן הפנים שלו.

זה גרם בתחילה למשהו
לכאורה לא-הגיוני.

הראש שלו לא זז ימינה,
אלא סבב תחילה שמאלה,

ואז, כשהצוואר החל להידחס,

כוח החבטה גרם לו
להיזרק בחזרה ימינה.

אז תנועת השמאל-ימין הזאת
היתה מעין תופעה של צליפת-שוט,

ולדעתנו זה כנראה מה שגרם
לפגיעה המוחית.

ההתקן הזה מוגבל רק למדידת
תנועת הגולגולת,

אבל למעשה אנו מעוניינים לדעת
מה קורה בתוך המוח.

אז חברנו לקבוצה השוודית
של סויין קליוון.

הם פיתחו מודל מוגבל של המוח.

אז זאת הדמיה

שמשתמשת בנתונים של מגן השיניים
מהפציעה שזה עתה הראיתי לכם,

ואתם רואים שהמוח --

זהו חתך רוחב בחזית המוח

כשהוא מתפתל ומתעוות כפי שציינתי.

אתם רואים שזה לא דומה מאד
לסרטון של המרכז לבקרת המחלות.

הצבעים שאתם מתבוננים בהם

מציינים את מידת המתיחה
של רקמת המוח.

אדום פירושו 50%.

זה אומר שהמוח נמתח
עוד 50% מאורך הרקמה המקורי,

באזור הזה.

ושימו לב בעיקר
לנקודה האדומה.

הנקודה האדומה קרובה מאד
למרכז המוח,

ובמונחים יחסיים,

לא רואים הרבה צבעים כאלה
בפני השטח החיצוניים,

כמו בסרטון של המרכז לבקרת מחלות.

כדי להסביר ביתר פירוט
איך לדעתנו קורה זעזוע-מוח,

עלי לציין דבר אחד:

שאנו ואחרים זיהינו
שהסבירות לזעזוע-מוח עולה

כשסופגים חבטה
והראש נוטה לכיוון הזה.

הכיוון הזה נפוץ יותר
בענפי ספורט כמו כדורגל,

אבל נראה שזה יותר מסוכן.
אז מה קורה כאן?

ובכן, שימו לב שבמוח האנושי,
בשונה משאר בעלי החיים,

יש שתי אונות גדולות מאד.

ישנו המוח הימני
וישנו המוח השמאלי.

הדבר העיקרי שיש לשים לב אליו
בתמונה הזאת,

הוא שממש במרכז
בין המוח הימני לשמאלי

קיים בקע גדול
שחודר לעומק המוח.

ובבקע הזה -
והתמונה הזאת לא מראה את זה,

יהיה עליכם להאמין לי -

ישנה יריעה של רקמה סיבית.

היא קרויה "חרמש המוח",

היא עוברת מקדמת הראש
ועד אחורי הראש,

והיא נוקשה למדי.

וזה מאפשר שכאשר סופגים חבטה

והראש נוטה כך, שמאלה-ימינה,

הכוחות המופעלים מועברים במהירות
היישר למרכז המוח.

ומה נמצא בתחתית הבקע הזה?

שם נמצא החיווט של המוח.

והצרור האדום הזה,
כאן, בתחתית הסדק,

הוא צביר הסיבים הגדול ביותר

שבו נמצא החיווט שמחבר
בין צידי ימין ושמאל של המוח.

זה קרוי "כפיס המוח".

ולדעתנו, ייתכן שזהו

אחד המנגנונים הנפוצים ביותר
של זעזוע-המוח,

וכשהכוחות מועברים כלפי מטה,
הם מכים בכפיס המוח,

גורמים לנתק בין חלקי ימין ושמאל
של המוח

וזה עשוי להסביר
כמה מהתסמינים של זעזוע-המוח.

הממצא הזה תואם גם
למה שראינו

במחלת המוח שציינתי,
מחלת-מוח טראומטית כרונית.

זאת תמונה של שחקן פוטבול
מקצועי לשעבר בגיל העמידה,

ומה שאני רוצה לציין,
אם תביטו בכפיס המוח,

ואחזור אחורה כדי שתראו
את גודלו של כפיס-מוח נורמלי,

ואת גודלו אצל האדם הזה
שסובל ממחלת-מוח טראומטית כרונית:

הוא התנוון מאד.

כך גם המרחב בכל החדרים האלה.

החדרים האלה גדולים בהרבה.

כלומר, כל הרקמה
שבקרבת מרכז המוח

התנוונה ומתה עם הזמן.

אז מה שאנו למדים
אכן תואם את זה.

אבל יש גם בשורות טובות,

ולקראת סוף ההרצאה
אני מקווה לטעת בכם קצת תקווה.

אחד הדברים שזיהינו,

במיוחד במנגנון הפציעות הזה,

הוא שלמרות שמתרחשת העברה מהירה
של כוחות לתוך הבקע הזה,

זה עדיין קורה בפרק זמן מוגדר.

לדעתנו, אם נוכל להאט
את תנועת הראש במידה מספקת,

כך שהמוח לא יישאר מאחור
בתוך הגולגולת,

אלא ינוע יחד עם הגולגולת,

נוכל אולי למנוע את המנגנון
של זעזוע-המוח.

איך אפשר להאט
את תנועת הראש?

(צחוק)

קסדה ענקית.

כשיש יותר מרחב,
יש יותר זמן,

זה קצת מצחיק,
אבל חלקכם ראו את זה.

זהו כדורגל-בועה,
זהו ענף ספורט אמיתי.

למעשה, ראיתי כמה צעירים

משחקים בו ברחוב שלי
לפני כמה ימים,

וככל הידוע לי,
לא דווחו ממנו זעזועי-מוח.

(צחוק)

אבל בשיא הרצינות,
העקרון הזה אכן עובד,

אבל זה קצת מוגזם.

זה לא מעשי
לרכיבת-אופניים או לפוטבול.

אז אנו עובדים בשיתוף-פעולה
עם חברה שוודית, "הובדינג".

חלקכם אולי מכירים את עבודתם,

והם משתמשים באותו עקרון
של אוויר ומרחב נוסף

כדי למנוע זעזוע-מוח.

ילדים, נא לא לנסות זאת בבית.

הפעלולן הזה אינו חובש קסדה.

במקום זה
הוא עונד לצווארו קולר,

והקולר הזה מצויד בחיישנים,

חיישנים דומים לאלו
שבמגן השיניים שלנו,

הם מזהים מתי הוא עומד ליפול,

ואז מופעלת ונפתחת כרית אוויר,
עקרונית, כמו במכונית.

ובניסויים שערכנו במעבדה שלי
עם ההתקן שלהם,

גילינו שהוא מקטין מאד את הסיכון
לזעזוע-מוח בתרחישים מסוימים

בהשוואה לקסדת-אופניים רגילה.

אז מדובר בפיתוח מלהיב למדי.

אבל כדי שנוכל לממש
את היתרונות של טכנולוגיה

שמסוגלת למנוע זעזוע-מוח,

עליה לעמוד בתקנות.

זאת המציאות.

את ההתקן הזה
אפשר לקנות באירופה

אבל לא בארה"ב,
וכנראה שגם לא בקרוב.

ואומר לכם מדוע.

יש סיבות טובות
ויש גם סיבות לא הכי טובות.

קסדות-אופניים נתונות לפיקוח פדרלי.

הוועדה לבטיחות מוצרי צריכה מוסמכת
לאשר למכור כל קסדת-אופניים,

וזה המבדק שבו הם משתמשים.

אנו חוזרים למה שסיפרתי לכם בהתחלה
על שברים בגולגולת.

זה מה שהמבדק בוחן.

חשוב לעשות את זה.

זה יכול להציל חיים,
אבל הייתי אומר שזה לא מספיק.

למשל, משהו שהמבדק לא בוחן

הוא אם כרית האוויר תופעל

בזמן ובמקום הנכונים,
ולא תופעל כשאין בה צורך.

כך גם המבדק לא קובע

אם הקסדה תמנע זעזוע-מוח.

ואם תבדקו קסדות פוטבול
שאינן תחת פיקוח,

הן עוברות מבדק דומה מאד.

הן ממילא לא נתונות לפיקוח ממשלתי.

יש מאחוריהן גוף תעשייתי,
כמו בכל התעשיות.

אבל אני יכול לומר לכם
שהגוף התעשייתי הזה התנגד למדי

לעדכון התקנים.

במעבדה שלי אנו עובדים
לא רק על המנגנון של זעזוע-המוח

אלא גם מנסים למצוא
איך לשפר את תקני הבדיקה.

ואנו מקווים שהממשלה
תוכל להשתמש במידע כזה

כדי לעודד חדשנות,

בכך שתיידע את הצרכנים

כמה הם מוגנים
עם קסדה כזו או אחרת.

ולבסוף, אני רוצה לחזור
לשאלה הראשונה ששאלתי:

האם ארשה בלב שקט
לילדים שלי לשחק פוטבול

או לרכוב על אופניים?

ואולי זה רק בגלל
החוויות הטראומטיות שלי.

אני הרבה יותר חרד
כשבתי, רוז, רוכבת על אופניים.

היא בת שנה וחצי,

והיא כבר רוצה לדהור
ברחובות של סן-פרנסיסקו.

כאן זה במורד אחד הרחובות האלה.

אז המטרה האישית שלי,
ואני מאמין שזה אפשרי,

להמשיך לפתח את הטכנולוגיות האלה,

ולמעשה, אנו עובדים במעבדה על משהו

שמנצל בצורה מיטבית
את החלל הנתון בקסדה.

ואני בטוח שנצליח --

לפני שהיא תהיה מוכנה לרכב
בלי גלגלי-עזר --

לספק לשוק משהו

שיכול לצמצם את הסכנה
לזעזוע-מוח

ושיעמוד בתקנות.

אז מה שאני רוצה לעשות --

ואני יודע שלחלקכם זה יותר דחוף,

לי יש עוד כמה שנים --

הוא להיות מסוגל לומר להורים ולסבים,
כשישאלו אותי,

שלילדים בטוח ובריא
לעסוק בפעילויות אלה.

התמזל מזלי,
ויש לי צוות נפלא בסטנפורד

שעובד קשה על זה.

אז אני מקווה לחזור
בעוד כמה שנים עם סוף הסיפור,

אבל בינתיים,
אני יכול לומר לכם

אל תיבהלו כשאתם שומעים
את המלים "זעזוע-מוח".

יש תקווה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)