אז אני פשוט מושכת את זה?

עוד?

למשוך עוד?

האילתור הוא קריטי.

אני רוצה שהעבודה תהיה מין חויה חיה-

שתהיה תחושה שזה מאולתר,

שתוכלו לראות את ההחלטות שנעשות בשטח,

כמו בשידור חי של ספורט,

כמו ששומעים ג׳אז.

הרגע הספונטני תמיד הכי מענין

את האמן ואת הצופה.

העבודה ״אנציקלופדיה״, כשנשלחה לצרפת, למשל,

הלכנו לחנויות המקומיות,

למעשה, לא הלכנו לחנויות המקומיות---

מה שאכלנו,

מה שהיה במלון,

הכל נכנס לעבודה.

אפשר להשקיע הרבה זמן במחשבות על הקונספציה

ואז זה בדרך כלל מופיע בעשיה עצמה ובתהליך

שם הרגע הספונטני,

שאחרי כל התכנונים,

לא ציפית שיבוא,

ואז כשזה קורה, זה מענין.

אתה חווה את העבודה,

אתה חושב על העשיה שלה,

על המות שלה,

ואתה מרגיש מולה

שזה בעצם רגע בזמן.

העבודה נראית כמו ניסיון מדעי,

כאילו אתה בא לסטודיו של מישהו,

או למעבדה של מישהו,

ואתה רואה את התהליך בהתהוותו,

והתוצאה לא ברורה.

כך תוכל להיות במקטע שבו תוכל למצוא את הדברים הקטנים

שנראים כמעט כמו תכשיטים.

אך לאחר מכן כשהוא מתחיל להיראות יותר מדי כמו תכשיטים

אשנה אותו שיראה כמו חנות נעליים.

ואם זה נראה יותר מדי כמו חנות נעליים

אהפוך אותו שיראה כמו חדר מתים.

בגרעין של העבודה, אני חושבת

על הגבול בין החיים לאמנות,

ומנסה שהצופה

.יעבור בינהם כל הזמן.

ואז משהו מוכר מאוד

נפגש עם משהו לא מוכר.

כאשר אתה רואה את זה, אתה יודע

שהיתה מין התנסות שנתגלתה,

שזה דבר שאנחנו כבר התעסקנו בו

די הרבה בכדי להגיע אליו.

הצופה חווה למעשה, אני חושבת,

את אותה התגלות שיש לי.