[ליז מגור: לכל אחד צריך להיות סטודיו]

אם אני לא פה, אני רוצה להיות פה.

ואני רוצה לעבוד.

זה חלל שקט

יש לו תאורה מאוד טובה.

האור בא מהמזרח.

הרבה אנשים לא יודעים שאני כאן.

השם שלי לא כתוב על הדלת.

אני פוגשת את חבריי מחוץ לסטודיו.

זה החלל שלי--לגמרי החלל שלי.

לעבוד יכול להיות מצב מפייס או מרגיע.

בו אין לי שום הסחות דעת.

עמדתי להגיד שזה כמו מדיטציה, אבל מה אני יודעת על מדיטציה?

[צוחקת] לא הרבה!

זו דרך להשאיר את עצמי בפוקוס על דבר אחד--

בנתיב אחד--

ויש משהו מהנה בכך.

אז אני פה בשביל הנאה, בדרך זו או אחרת.

למרות שזה לא כיף.

כשאני משליכה את החומרים שלי
לתוך מעין תבנית כזאת של שקית נייר,

אז אני מקבלת "פוזיטיב".

הצהוב הזה ייראה מבחוץ.

זה חלק מהרצון שלי לתת לחפצים האלו

חיוניות או חיות.

התכנים יעוררו בך צורך לתת להם תשומת לב.

הצהוב דוחק בשקית להיות חיה.

אני משאירה את הסטודיו במצב די בסיסי.

מבחינת הטכנולוגיה והשיטות בהן אני משתמשת.

אני לא משקיעה בציוד--

אני לא מפעל.

זה מפני שאני רוצה להיות מסוגלת

לנטוש כל מה שאולי אתעניין בו,

ולהמשיך הלאה לדבר אחר לגמרי.

אני חושבת, כדי שאוכל להיות ניידת.

זה אולי נשמע יומרני,

אבל זה כמו מקום לפילוסופיה גופנית.

אני מדברת הרבה על "מתחת לרדאר"

או על הדברים ה"תמיד נוכחים-אבל-לא מוכרים"

ובשבילי, אלו מהווים חלק מהתחום הזה כי הם מדהימים.

זה מדהים!

ואני רוצה שדרך הכנת התבניות שלי תגרום להם להדהד.

למרות שזה...

אלו בועות אוויר.

--אז זה המקדימה וזה המאחורה.

--ובמקדימה יש דברים שבירים שבולטים החוצה.

אני צריכה סטודיו שקט מאוד.

מפני שעבודה מתחילה כשאני מכירה

בתהליכים האלו הנוכחים תמיד, הלא רועשים, הקיימים בעולם.

הם תמיד שם,
אבל לא תמיד מכירים בהם.

אלו הדברים שאני מתעניינת בהם.

לכל אחד צריך להיות סטודיו.

הממשלה צריכה להקציב אותם כחלק מסל הבריאות.

כיון שזה מקום בו אתה

כמו מציב מולך את כל הניגודים

ומסתכל טוב טוב.