מהי "עבודת צללים"?

כמעט כל שבוע אני מקבלת אימייל ממי שהוא

ששואל:
מהי "עבודת צללים"?

אז היום אני הולכת לספר לכם 
בדיוק מהי "עבודת צללים".

בגלל המושג "עבודת צללים",

זה קל לראות איך זה יכול לזמן

כל מיני תמונות של דברים אפלים ומרושעים.

אולי "עבודת צללים" היא תרגול רוחני אפל.

אולי היא תהליך שמערב יותר שלילי

או הביטים מרושעים באישיות שלנו

האמת היא, שאף אחד מהם זה לא המקרה.

אז מה בדיוק היא "עבודת צללים"?

אנחנו נולדים שלמים.

אבל השלמות הזאת היא מועד קצר

בגלל שאנחנו תלויים במערכות יחסים כילדים.

להיוולד תלויים חברתית

לתוך משפחות שמלמדות אותנו על החברה

לתוך חברה שלא לגמרי מפותחת,

מסמל צרה, בגלל שזה גורם לנו ללמוד

שחלק מההיבטים בנו מקובלים,

ואחרים לא.

מה שמקובל לעומת לא מקובל,

תלוי בפרספקטיבה שיש למשפחה בה נולדת.

ההיבטים שבנו שנראים כלא מקובלים,

שניהם חיובים ושליליים,

הם נדחים ע"י המשפחה.

וההביטים שנראים כמקובלים, לא נדחים.

אז להיות תלויים חברתית,

בשם ההישרדות, אנחנו עושים כל מה שביכולתנו

כדי לשלול להתכחש ולהדחיק

את ההיבטים האלה בעצמנו שלא מאושרים,

בזמן שמגזימים עם ההיבטים שכן מאושרים.

אנחנו מתנתקים ממה שאנחנו לא מאשרים.

זה יוצר פיצול בתוך בנאדם,

שאנחנו קוראים לו המודע והתת מודע.

האינסטינקט ההישרדותי הזה

של הפירוד של עצמנו למודע ולתת מודע,

הוא למעשה, המעשה הראשון של דחייה העצמית.

שנים קודם, הפסיכולוג המהפכני

קארל יאנג למד עם פרויד,

ושניהם ביחד,

שמו לב שלאנשים יש את המודע ואת התת מודע.

מה שזה אומר זה,

אם אתה לוקח בנאדם,

יש להם היבטים בעצמם שהם מודעים להם,

והיבטים בעצמם שהם לגמרי לא מודעים אליהם.

מודעות זה זמן רב מכונה אור.

כדי להיות מודע למה שהוא
אתה חייב להיות מסוגל לראות אותו.

בדרך
שאתה יכול לראות מה שהוא

שפתאום מואר באור.

כשמה שהוא לא מודע,

אנחנו לא רואים אותו.

אנחנו לא ערים אליו.

באותה הדרך שאנחנו
לא ערים אליו

שיכול להיות בחדר חשוך.

בגלל שהחושך שם, 
אנחנו לא יכולים לראות אותו.

אז, מה שקארל יאנג התחיל לעשות

היא לפנות להיבט בבנאדם

שהם בעצמם לא ערים אליו,

או לא מודעים אליו,

כ"צל".

אז הצל האנושי,

הוא כל היבט בבנאדם שהוא לא חשוך

לאור של המודעות שלהם.

הסיבה שהצל של האדם מורכב במרביתו

ממה שאנחנו נחשיב כדברים שליליים,

היא בגלל שמרביתנו נוטים להכחיש

להדחיק ולדחות,

היבטים בעצמנו שאנחנו מרגישים שהם שליליים.

אבל אחד התפיסות 
הגדולות השגויות ביותר לגבי "עבודת צללים"

היא שהשלילי זה כל מה שנמצא בתוך הצל. 
זה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת.

בזמן שסביר להניח שנדחיק קנאה,

מאשר נדחיק כישרון מסוים שאולי יש לנו,

הצל האנושי לרוב מכיל

היבטים מודחקים ומוכחשים של האדם,

שהם באמת חיוביים.

זה במיוחד נכון

לאנשים שמתקשים עם בושה וביטחון עצמי נמוך.

אתן לכם דוגמא לאיך החיובי

יכול להגיע לצל האנושי.

בוא נגיד שילדה נולדה

עם ערך עצמי מוגדר,

היא יודעת מי היא, היא יודעת מה היא אוהבת,
היא יודעת בדיוק מה היא לא אוהבת,

והיא בהחלט דוברת את הדעות שלה.

אבל בוא נגיד שהיא באה למשפחה 
שחושבת שילדות קטנות

צריכות להיראות ולא להישמע.

ילדות קטנות צריכות להישאר מתוקות.

ילדות קטנות לא צריכות לבסס את הדעות שלהן.

ההיבט הזה שבה שבטוח ואסרטיבי,

יהיה דחוי ע"י המשפחה.

אז לצורך ההישרדות בקבוצה החברתית,

היא גם תתחיל לדחות את זה בעצמה.

היא תדחה את ההיבט הזה בעצמה,

במטרה לקבל אהבה.

לרמה כזאת שכאדם בוגר,

רוב הסיכויים שהיא תיהיה מתוקה, 
שקטה וממושמעת.

החיים שלה יהיו כואבים

בגלל שהיא נידתה חלק מעצמה.

היא מפוצלת.

כמבוגרת,

היא יכולה לעבוד עם מי שהוא כדי לגלות
איזה רגשות

או אמונות או זיכרונות 
הם חלק מהתת מודע שלה,

ולגלות שבעצם היא בטוחה בעצמה ואסרטיבית.

כשהיא תקבל בחזרה את ההיבטים האלה בעצמה,

יהיה לה את הביטחון ליצור חיים שירגישו טוב

ותבטא את עצמה לאלה מסביבה,

במקום להישאר ממושמעת לאלה שמסביבה.

אני גם אביא לכם דוגמא לאיך השלילי

מגיע לתוך הצל האנושי.

בוא נגיד שיש לכם ילד,
והילד הזה מרגיש מאוד כועס.

אבל הם נולדו למשפחה שבה כעס הוא לא בסדר.

אז כשהוא מרגיש כועס,

הוא מבויש על הכעס שלו, ומוענש בגללו.

הוא ינסה להתנער, לדחות ולנתק את עצמו

מהחלק הכועס בכל דרך אפשרית לו.

אבל הכעס לא הולך לשום מקום. 
הוא רק מדכא אותו במודע.

הוא הופך לתת מודע.

כמבוגר, האדם הזה סביר להניח לא יהיה 
בעל מודעות שיש בו את הכעס הזה בכלל.

הוא לא רואה ולא יכול לראות את עצמו
בבהירות, בגלל שהוא דחה את ההיבט הזה בעצמו.

אז כשאנשים אומרים לו:
"גבר, אתה ממש כועס".

"אני ממש יכול להרגיש את הכעס הזה בך". 
הוא לא יתחבר לזה בכלל.

סביר להניח שהוא רק יתחבר
לחלק הקליל והזורם שבו.

אם הוא יעבוד עם מי שהוא לגלות את הרגשות, 
האמונות והזכרונות שהם חלק מהתת מודע שלו,

הוא יכול לגלות שהוא באמת כועס.

ושהכעס הזה, יצא ממנו בכל הזמן הזה,

בדרכים פסיביות אגרסיביות

ופוגע באנשים מסביבו.

אם הוא יפנה לכעס ישירות, דרכי ההתנהגות
הפסיביות אגרסיביות יפסיקו להתקיים

ומערכות היחסים שלו יהפכו 
להיות הרבה יותר מהנות.

כשאנחנו מתכחשים, 
מדחיקים או לא מכירים במה שהוא,

הוא לא נעלם.

הוא רק מתנדף מהמודעות הערה שלנו.

זאת הסיבה האמיתית
בגללה אנחנו עושים כל כך הרבה דברים בחיים

שאנחנו לא מבינים למה אנחנו עושים אותם.

זה הסיבה שאנחנו מרגישים לגמרי לא בשליטה על עצמנו.

אנחנו מבוגרים. 
ישלנו מוחות מודעים,

אנחנו אמורים לדעת לעשות את זה בצורה טובה יותר,

אך עדיין אנחנו ממשיכים ליפול לאותם דפוסים,

עושים אותו חרא.

זה בגלל הצל שלכם.

אבל הנה הסיבה מספר אחת,

שאנשים מתנגדים ל"עבודת צל":

להכיר-להודות במה שהוא

שהדחקת לתוך התת מודע שלך

בגלל שהתכחשת לזה או דחית את זה,
או לא הכרת בזה,

אז אתה חייב לבוא פנים מול פנים עם הכאב

של העבודה שהיית בכלל צריך לפצל את עצמך,

ולאבד חלק מעצמך,

למען להיות נאהב.

הכאב המקורי של הדחייה

יעלה בכל פעם שתעשו את "עבודת הצל",

במילים אחרות, זה יעלה אותה תחושה של דחיה

שנתקלנו בה, בפעם הראשונה,

מההורים שלנו או המטפלים שלנו.

אז זה גורם לנו להרגיש כאילו

אנחנו הולכים להיות נדחים או הולכים להיענש שוב.

זה מטעין את יצר ההישרדות שלנו,

ובכך גורם לנו להרגיש כאילו תרתי משמע

אנחנו הולכים למות.

לא פלא שמודעות עצמית כל כך קשה להשגה!

כל אדם בקיום

שאי פעם היה בתהליך חיבור לחברה,

שזה די כולם בעולם,

עבר דרך התהליך הזה של לפצל את עצמו לחלקים.

מפצל את עצמו למודע ולתת מודע.

הדחיה העצמית הזאת
היא הלידה של השנאה העצמית.

והריקנות שאנחנו מרגישים,

זאת התזכורת שנשארה מאחור,

של ההיבטים האלה של עצמנו
שהדחקנו,

דחינו ושללנו בנו,

ובכך איבדנו.

אבל כל היקום כולו לצידנו

כדי לנסות לעזור לנו להיות שלמים שוב.

כל תהליך ביקום

הוא בדרך להתפתחות וצמיחה.

אז עם כך, העצמי שהתפצל,

שואף להתאחד מחדש.

תוצג לנו כל אפשרות אפשרית,

כדי לראות את ההיבטים האלה בנו

שדחינו, התכחשנו להם, ודחפנו.

יסופק לנו כל אפשרות אפשרית,

כדי להתעמת עם "הצל" שלנו.

אז זה לא באמת משנה כמה רחוק נברח,

או כמה טוב אנחנו חושבים שהתחבאנו,

הצל שלנו ימשיך לרדוף אותנו,

עד שניהיה מוכנים לעשות את העבודה,
שצריכה להיעשות איתו.

זה מה שבאמת "עבודת הצל" עוסקת בה.

זה בעצם לעשות בצורה מודעת את העבודה

של להפוך להיות מודע למה שהפך לתת מודע.

עכשיו, לצערנו, "עבודת הצל" הפכה להיות 
תהליך שנוי במחלוקת מדי,

במיוחד בקהילה שפועלת "להתמקדות חיובית". 
בגלל הסיבה הזאת,

אני רוצה שאתם, אם אתם צופים בוידיאו הזה,
שגם תצפו בסרטון שלי ששמו:

"עבודת הצל" לעומת "התמקדות חיובית".

"עבודת הצל" יכולה להיות מכאיבה. 
זה נכון.

מודעות עצמית לא באה בטבעיות

לאלה שעושים להרגל להימנע מכאב,

בגלל שלהפוך להיות מודע להיבטים האלה,

אתה חייב להפסיק
לנסות לברוח מהכאב והריקנות בתוכך,

היכן שהחלקים החסרים האלה צריכים להימצא, 
אבל זה גם המפתח לחיים מודעים וחופשיים.

עכשיו "עבודת הצל" היא מושג שבשימוש תכוף 
במעגלים הרוחניות והפסיכולוגיים

שמתאר כל תהליך, שיש ביניהם אלפים,

של להפוך את התת מודע למודע.

וככל שאתה יותר מודע לצל שלך,

ככה אתה מגולם יותר כיצור מודע.

אף אחד לעולם לא הגיע להערה בלי להתעמת עם הצל שלהם,

ולחשוף אותו לאור המודעות.

אולטימטיבית, "עבודת הצל" 
היא העבודה של להביא את תשומת לב

והאהבה לאותם מקומות שלנו,

שבעבר היו דחויים.

אז אם אתה שואל אותי,

"עבודת הצל" היא למעשה הצורה הגבוהה ביותר 
של עבודת האור שאתה יכול לעשות.

שיהיה לכם שבוע טוב.

כתוביות:
טטיאנה ליחבן